. גישות הומאניסטיות

קרל רוג'רס – גישה הומאניסטית פנומנולוגית

 

חייו: ,190נ-1987 חי בארה"ב, הגיע לפסיכואנליזה מלימודי דת וחקלאות. הושפע מתיאוריות ביולוגיות, והתייחס לגנטיקה

ולצמחים, הושפע ממאסלו.

 

החידוש – אקטיביות לעומת פאסיביות: רוג'רס פיתח את התיאוריה שלו לעומת התיאוריות הפסיכואנליטיות, אך גם לעומת תיאוריות קוגניטיביות והתנהגותיות, בהן מושרשת תפיסה של האדם כפאסיבי, חסר אוטונומיה, כפוף לדחפים, לדטרמיניזם

 

ולהיסטוריית החיים המוקדמת שלו. רוג'רס ייחס לאדם אקטיביות ושליטה בחייו, שאיפה לשחרור משליטתם של כוחות

חיצוניים.

 

האדם השלם והחוויה האורגניזמית

 

האדם השלם: התפיסה של רוג'רס את האדם היא כאדם שלם. הוא הדגיש את החוויה הפנומנולוגית, הסובייקטיבית, חוויית

האדם את עצמו כאדם. כולל את הרגשות, המחשבות, השאיפות, הרצונות והצרכים.

 

הסמכות: האדם עצמו הוא הסמכות לחיי הנפש של עצמו. הוא זה שיודע הכי טוב מה נכון עבורו, מתוך חיבור לחוויה

הסובייקטיבית שלו וקבלתה.

 

המוטיבציה המרכזית – הנטייה להגשמה: האדם מעצם מהותו הוא בעל אוריינטציה להתפתחות חיובית, לצמיחה, להגשמת הפוטנציאלים שלו, לבריאות והחלמה. זוהי נטייה סלקטיבית – מכוונת ובונה, אינה כוללת אופנים שליליים של מימוש

פוטנציאל. הנטייה להגשמה קיימת ככוח ביולוגי בכל אורגניזם, ויתר המניעים הפיזיים )למשל, רעב( והפסיכולוגיים )למשל,

צורך בביטחון( הם ביטויים של אותה מוטיבציה וכפופים לה. היא לאו דווקא מודעת. בבסיסה נטייה להגברת מתח ועוררות,

שתכליתה יצירת התפתחות, התמודדות, למידה אתגר, חיוניות, אנרגטיות. בניגוד לשאיפה הפרוידיאנית להפחתת מתח, רוג'רס הדגיש את החשיבות בסביבה עתירת גירויים ומעוררת, וטען שבהיעדרה אנחנו מייצרים שטף גירויים פנימיים. זהו

תהליך דינאמי שממשיך לכל אורך החיים.

 

החוויה האורגניזמית: זוהי החוויה הסובייקטיבי המלאה של האדם השלם. כוללת אלמנטים מודעים ולא מודעים.

 

  • תתתפיסה והסמלה: חוויות ראשוניות גולמיות שטרם תורגמו למילים נמצאות בתתתפיסה. אלה הם חלקים לא

מודעים. הסמלה: היכולת לתרגם חוויה פנימית למושג, ליצור לה ייצוג מנטאלי.

  • הערכה אורגניזמית:  יכולת  מולדת  של  בקרה  ושיפוט  פנימיים  שמנחה  אותנו  להעריך  אירועים,  אינטראקציות

וחוויות בעולם, ולקבוע האם מקדמים את הנטייה להגשמה או מעכבים אותה. היכולת להיות בתקשורת עם תהליך

ההערכה תלויה בקבלת הסביבה.

  • לא מודע: חלקים לא מודעים מתפתחים כאשר הסביבה לא מאפשרת לנו לבטא היבטים מהפוטנציאל שלנו, לא

מקבלת אותם. נוצר מצב בו חוויות מסוימות מתוך הסובייקטיביות שלנו אינן נגישות להסמלה, לביטוי מילולי.

 

העצמי: ההיבט המודע של החוויה האורגניזמית  כולל את הסיפור שיש לנו על עצמנו ועל מי אנחנו, כולל את התפיסות,

התחושות, המחשבות והרגשות שלנו כלפי ולגבי עצמנו ויחסינו עם הסביבה, את הערכים המיוחסים לתפיסות האלה. העצמי המודע לא תמיד תואם את החוויה האורגניזמית הכוללת, ולפעמים יהיו פערים בסיפורים שלנו. עצמי בריא ישקף מידה

גבוהה של התאמה בין החוויה המודעת לבין החוויה הכוללת.

 

הצורך בהערכה חיובית:

 

הצורך בהערכה חיובית ובתחושה שהסביבה רואה אותנו באור חיובי הוא צורך אוניברסאלי. סיפוק הצורך תלוי בקבלה על

ידי הסביבה, ההורים.

 

  • הערכה חיובית בלתי מותנית: הדמויות הקרובות אלינו והחשובות לנו מעניקות לנו הערכה חיובית מעצם היותנו,

ללא קשר למעשים שלנו. יוצרת התאמה בין הצורך בהערכה חיובית לבין החוויה האורגניזמית, וזה מאפשר חיים

מלאים יותר, פתיחות לחוויה מלאה מבחינה פנימית וחיצונית.

  • הערכה חיובית מותנית: הדמויות הקרובות מתנות את הערכתם החיובית במעשים שלנו, בעמידה בסטנדרטים או ציפיות מסוימות. נוצר מצב בו יש מחיר לקבלת ההערכה חיובית, והוא וויתור על החוויה הסובייקטיבית ועל היכולת להיות קשובים אליה, ניתוק מעצמנו, ידיעה שחלקים מעצמנו לא יכולים לבוא לידי ביטוי ומימוש. האדם לומד שיש

 

רק דרך אחת נכונה לפעול, ופעולה מנוגדת לה הופכת אותו לחסר ערך. מתפתחת דיסוציאציה, פערים בחוויית

העצמי, שבתורם עשויים לייצר פסיכופתולוגיות.

תוכן עניינים

כתבות נוספות: