דינאמיקות מרחביות של הון, שלטון והתנגדות – השפעת הערים

כמה מילים על הארץ- חיפה. התרכזה מאד בתעשייה, על סקטור מסוים של כלכלה במקום להתפרס לכל מיני קטגוריות, מאד דועכת בעיקר אחרי שנמל אשדוד נכנס לתמונה. מנסה למתג

עצמה מחדש, הייטק, עיר ים-תיכוני, ניסיון להביא תיירים. היום יש תכניות לעשות מרינה ענקית,

מלא מותגים. להוריד את ההאנגר הענק שמזוהה עם העיר.

 

ת"א- כמו לוס אנג'לס, הצלחה לכל הכיוונים וברוב התחומים. פונקציות ניהול, תחום פיננסי,

הדמיה של תכנית לקרות את נתיבי איילון.

 

דוגמאות שונות- ערים סיניות משקיעות את כל המאמץ שלהם בתעשייה מסורתית. הממשלה יוצרת כמה מחוזות אוטונומיים יחסית מהממשל, לרשות המקומית יש יותר אמירה איך לנהל

את הכלכלה המקומית )סאז.(

 

כדי לשים את זה בתוך מושג, הקפיטליזם היא אולי מערכת תחרותית בין פרטים ואולי יוצרת

תחרות בין מעמדות, אבל היא בעיקר מערכת מרחבית קפיטליזם תמיד יוצר מערכות מרחביות, דוגמאות משתנות, כדי לייצר מונופול מרחבי שהוא לא של גוף אחד. יש לאזור כלשהו אינטרס משותף כלכלי , העיר רוצה לייצר את היתרון הכלכלה שלה

על פני כלכלות אחרות. למשל- מייד אין יזרעאל.

 

ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק- ביחס להומלסים, העיר הזו לא נוצרה בשביל האנשים האלה. ניאו

ליברליזם. הקבצנים מאיימים עלינו ואלימים, לא מוכנים להתפנות למקלט אז יתפנו לכלא בכוח.

הרחובות הופכים להיות יותר נקיים ונעימים לתייר ולתושב. אסטרטגיות מרחביות תיכנוניות הופכות להיות נפוצות- ממטרות שפועלות כל שעה בלילה כדי שלא ישנו במדשאות, ספסלים

קצרים מדי שלא ישנו עליהם, שיטור פרטי.

 

העיר פוסט מודרנית מגוונת מבחינת האוכ,' הגלובליזציה שמה אותה בסיטואציה של תחרות מכל הכיוונים, לחצים מכל הכיוונים, צריך לעמוד בתחרות ולהשתנות כל הזמן. מושג חדש בערים

היום- חוסן עירוני, תדע להתאים את עצמה כמו באבולוציה, המסתגל שורד.

 

התחדשות עירונית הכי גדולה בהיסטוריה- פריז. האוזמניזציה. הברון האוזמן בחסות השלטון – נפוליאון דיקטטור ריכוז ואבסולוטי- מחיקה של עיר שלמה ולבנות מחדש. מאד ממוסחרת וממותגת. היום זה סטנדרט- העיר הפוסט מודרנית רוצה להתחדש, בעיקר ערים אמריקאיות וישראליות, כי הן התוונו מאד, בגלל הפרבור. המעמדות החזקים יצאו ממרכז העיר ונשאו החלשים, נוצרו גטאות , אפילו ת"א בשנות ה80 מרכז ת"א היה ממש סלמאס. שנות ה90 מתחילה

מגמה בהרבה ערים של תפיסת מקום בתוך הגלובליזציה של חזרה לעיר. בשנות ה50 כבר שמים לב למרכזים ותיקים שמתנוונים, בתוך עולם שבו המדינה רואה עצמה ואת מחויבותה להתערב, באים לשיכונים ציבורים מנוונים הורסים ובונים מחדש. הרבה פעמים הם הופכים לאותו דבר, הממשלה לא מצליחה לתכנן נכון ולהשיג את המטרות של אותו פרויקט התחדשות. בשנות ה90למדינה אין לגיטימציה לספק דיור ציבורי, השוק מתחיל להתעניין, למגזר היצירתי, אגלורמרציה, להנות מיתרון הריכוז בעיר, מהקירבה. איכות חיים פתאום אפשר להשיג גם בתוך מרכז העיר. למשל מזגן מאפשר בריחה אל הבית גם בת"א. רובד של כוחות היצור, יחסי היצור. יש פוטנציאל הולך וגדל לתשואה ובינוי במרכז העיר, כמעט חורבות שצריך לנפנף החוצה ולבנות גורדי שחקים ענקים, מה שנוצר )פחות בישראל כי מרבית הדיור הציבורי שייך לממשלה  אז אי אפשר לגרש אנשים.( באמריקה הבעלים הם אנשים פרטים שרוצים לממש את הזכות שלהם על המשק. צריך להעיף את הדיירים. נוצר אנטגוניזם מאד רציני למרכזי ערים, מגמה

שחוזרת על עצמה- מאבק בין הדיירים לבעלי הנכסים שגרים בהרבה פעמים בחוץ. במדינה הניאו ליברלית מדברים על זה שהעיר רוצה למשוך הון, ליצור רחובות תוססים , העיר

מקדמת התחדשות ועבודה משותפת עם בעלי ההון.

 

תוכן עניינים

כתבות נוספות: