הזרם העצמאי – וויניקוט

חוויית המעבר ואובייקט המעבר

 

חוויית המעבר: לאחר התקופה הקריטית הראשונית, האם מתחילה לסגת מההתאמה המושלמת. זה תואם את תקופת ההתפתחות הפיזית של התינוק. מתחילים להיות "כישלונות," ותסכולים בלתי נמנעים. הם קטנים ומותאמים. מאפשרים לתינוק להתחיל להכיר בפער בין המציאות החיצונית לבין המציאות הפנימית, בפער בין תחושה וסיפוק, בקיומה של מציאות אובייקטיבית שם בחוץ – שמתקיימת במקביל ובדיאלקטיקה עם המציאות הפנימית, ולא מחליפה אותה. מבינים שיש שם בחוץ משהו שמספק את הצרכים שלנו, ואנחנו תלויים בו. הדיאלקטיקה מתאפשרת על ידי חוויית/אובייקט מעבר, שיש בה התפכחות מהאשליה של אומניפוטנטיות, ויצירת העצמי הנפרד שלו. תסכולים גדולים מדיי או הישארות בPMP- מעבר

לצורך מהווים מצב חודרני.

 

מרחב המעבר: מרחב ביניים בין המרחב הסובייקטיבי )יחסים עם עצמנו, אומניפוטנטיות סובייקטיבית, אובייקטים שאנחנו בוראים בעצמנו( לבין האובייקטיבי )יחסים עם אחרים, מציאות אובייקטיבית, אובייקטים חיצוניים שאנחנו מגלים.( זהו אזור ביניים של החוויה שבין הפנטאזיה למציאות. זהו עולם שהוא גם פנימי וגם חיצוני, עמום ופרדוקסלי. המרחב הזה נוצר

לראשונה דרך אובייקט המעבר. בבגרות, המרחב מתרחב ומאפשר הנאה ממשחק, מאומנות, מתרבות.

 

אובייקט מעבר: מתווך את המעבר, נמצא בין האובייקטיבי )נמצא על ידי התינוק בעולם שמחוצה לו( לסובייקטיבי )נברא על ידי התינוק.( זהו חפץ שמקבל איכויות פנימיות, שמולבשת עליו מציאות דמיונית. קיים גם בחוץ אך גם בפנים. לרוב רלוונטי החל מגילאים 4-1נ חודשים ועד גילאי הגן. הוא מקבל משמעות ייחודית ולא ניתן להחליפו. קבלה שלו על ידי ההורים היא הכרחית ומאפשרת מעבר הדרגתי מתלות מוחלטת לתלות יחסית. על ההורים להימנע מעימות המשמעות הסובייקטיבית

מול המציאות.

 

  • משמעות סמלית: אובייקט המעבר מסמל את האם, והוא משמש אותו כאשר הוא נפרד ממנה. מושלך עליו הייצוג

הפנימי של ההורה. ההתנהגות כלפיו תהיה סימבולית גם היא )למשל, נשיכת החפץ כביטוי לתוקפנות כלפי האם,(

וזה אדפטיבי כמובן )חשוב שהחפץ לא ייהרס.(… כישלון בהורות של האם, אותה האובייקט מסמל, ייוצג ביחס אל

אובייקט המעבר )למשל, ילדים שייזנחו יינטשו אותו, כי אין להם מה להשליך.(

 

יצירתיות: מצב אוניברסאלי שנובע מעצם החיים, זו חיות. יש בה מעיין שהיה במרחב המעבר )למשל, בסרטים ההתרחשות

לא אמיתית, אבל הרגש אמיתי.(

 

התוקפנות, ושרידות האובייקט

 

טרנספורמציה בתפקיד התוקפנות: התוקפנות אינה דחף פנימי אורגני, אלא נוצרת ומתחילה להיחוות כאשר נוצר פער בין

המציאות הפנימית לבין המציאות החיצונית. היא נובעת מתסכול. התוקפנות מאפשר לילד לבדוק האם האובייקט באמת

חיצוני, האם יכול לשרוד. אם כן – נראה שיש פה משהו שהוא מחוץ לתחום שליטתו האומניפוטנטית של הילד.

 

תהליך גילוי האובייקט:

 

*זה לא תהליך לינארי!

 

.1   סובייקט )תינוק( מתייחס לאובייקט פנימי )אם(

הסובייקט הורס את האובייקט, ברגע שמתחיל להיות חיצוני. .3    האובייקט שורד ועומד בהרס: הוא כן נפגע )אחרת ההרס לא מתממש, ונשארים בסובייקטיביות,( אך לא נוקם/נסוג

)אחרת התינוק לומד שהוא הרסני( .4   הסובייקט מכיר בו כאובייקט חיצוני, מכיר בו כבעל מרכז משל עצמו, וחש כלפיו איכפתיות

.5  התוודעות למציאות חיצונית: הסובייקט מסוגל לחיות בעולם האובייקטים, במציאות משותפת, עם בוחן מציאות

תקין.

 

מירורינג

 

התינוק מסתכל בפני האם, ורואה משהו מעצמו משתקף שם. הוא רואה בהבעותיה ובתגובותיה את חוויותיו שלו, אך בצורה מאורגנת, וכך לומד לארגן את חוויותיו ומבין מי הוא. תופס את עצמו כסובייקט )צופה בעולם( וכאובייקט )נתפס על ידי

אחרים.(

 

  • כשלים במירורינג: אם התינוק אינו רואה את השתקפותו אלא את פני האחר – נוצר מצב בו התינוק לא יודע מי הוא.

אם בתגובה לכעס שלו פוגש חרדה – לומד שהוא יכול להרוס – וזה מפחיד, ואז הוא לא יכול להרשות לעצמו לנסות

שוב. חוויה של פער בין המציאות הפנימית לחיצונית, שעשוי לבטל את הגישה למציאות הפנימית. במצבים קיצוניים, תינוקות עשויים להימנע מלהביט כלל. כך מאבדים את היכולת ליצירתיות, ומחליפים אותה בנימוס, ריצוי של האחר. "תפיסה" מחליפה "התפסה," כלומר, התפיסה של מה שקורה בחוץ מבחינה אובייקטיבית מפריעה להשליכה

על המציאות, עד ליצירת הידלדלות בחוויה הפנימית

תוכן עניינים

כתבות נוספות: