הזרם העצמאי – וויניקוט

וויניקוט עצמו: ,1896-1971 היה רופא ילדים, במהלך מלחמת העולם הראשונה נחשף לילדים שעברו חסכים סביבתיים ונתק מההורים. למד אצל קליין, והיה מהמובילים של הזרם העצמאי. האמין שאי אפשר להבין את הנפש באופן מלא, התנגד להגדרות מקבעות ולניסיונות למפות ולחפש עקרונות מארגנים כלליים. הדגשה של המהות של הרעיונות שלו ולא של הביצוע

בפועל )למשל, אבא במקום אמא, האכלה בבקבוק.(…

 

החידוש המהותי: טרנספורמציה של המוטיבציה: הקשר בפני עצמו, ולא סיפוק דחף. מקום מרכזי לסביבה ולהשפעות

חיצוניות. חיבור בין גוף ונפש.

 

מודל לבריאות  נפשית:  היכולת  לשאת דיאלקטיקה  ופרדוקסים, לשאת  את  מתח  בין  כוחות  מנוגדים  ללא  הכרעה.  בין

המציאות הפנימית לחיצונית, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי.

 

חוויית העצמי

 

מוקד משמעותי בעבודתו. וויניקוט הסיט את המוקד מסימפטומים לחוויה סובייקטיבית. הסימפטומים מספקים לנו מידע

על החוויה, והם אלמנט שדרכו החוויה של המטופל מצטמצמת.

 

חוויה סובייקטיבית/ חוויית עצמיות :(Selfhood) החוויה שאיתה אנחנו מסתובבים בעולם, החוויה שלנו את עצמנו.

וויניקוט הגדיר רצף של חוויות עצמי:

 

  • בקצה הבריא: התפתחות עצמי אמיתי. חוויה של מלאות, אותנטיות, יצירתיות, משמעות, חיות, ספונטאניות, יכולת

להשתמש בסמלים. התינוק נולד עם פוטנציאל לגדילה והתפתחות בריאה, וזקוק לתנאים סביבתיים על מנת לממש

זאת. עצמי כוזב קיים, מתבטא באופן אדפטיבי )תגובתיות אדפטיבית לסביבה.(

 

  • בקצה הפתולוגי הפרעות בעצמי: עצמי כוזב. חוויה של חוסר אותנטיות, של כפיפות לדרישות החברה ודרישות של

אחרים, של ריצוי האחר במקום ביטוי העצמי, חוסר ספונטאניות, זיוף, חיקוי הסביבה, היצמדות לכללים וחוקים. הוא כושל ביצירת מערכות יחסים קרובות. עשוי להתבטא בתפקודים שכליים שמחליפים את הרגשיים. יש לו תפקיד

הגנתי. התפתחותו: בעקבות חוויות חודרנות: טיפול לא מאוזן, חוויות ראשוניות בקשר שבין האם לבין התינוק – איכויות

וניואנסים של חוסר יכולת של האם להיענות למחוות התינוק ולחוויה הפנימית שלו )לא בהכרח אביוז.( חדירה ל- Being של התינוק. התינוק נאלץ להיות תגובתי ומושקע החוצה, מוכוון כלפי האחר וציפיותיו – כדי שלא יעזוב

אותו. במצב הזה, האנרגיות יושקעו בפיתוח העצמי הכוזב, במקום בעצמי האמיתי.

  • תמיד תהיה מידה מסוימת של עצמי כוזב, שכן, תמיד תהיה מידה מסוימת של חודרנות. זה מאפשר תפקוד בחברה,

נימוס, צביעות במידה. העצמי הכוזב מגן על האמיתי, מאפשר לבחור את הסביבה בו הוא יתבטא, מה להכניס פנימה.

הפשרה בין העצמי האמיתי לבין העצמי הכוזב היא הישג התפתחותי.

 

*הרחבה בהמשך על סקאלה של רמות איזון בין העצמי הכוזב לבין העצמי האמיתי.

 

התפתחות חוויית העצמי

 

א-אינטגראציה והאם הטובה דיה

 

א-אינטגראציה: החוויה הראשונית של התינוק. התינוק מגיע לעולם במצב של חוסר אינטגרציה: אין רעיון או מחשב סביבם המחשבות מתארגנות, יש זרם חושי ששוטף את המציאות הפנימית של התינוק. משאלות וצרכים צפים בספונטאניות )מחוות

ספונטאניות.( זהו מצב של רצף, הוויה מתמשכת ,"Going-on-being") .(Flow התינוק תלוי באופן מוחלט בסביבה )באם,(

שעליה לאפשר את המצב הזה. אגב, לא מדובר פה בדיס-אינטגראציה, כלומר, בהתפרקות של חלקים ומתח ביניהם.

 

PMP pre-occupation) maternal :(Primary באופן טבעי ומתווך ביולוגית, החל מהשליש האחרון בהיריון האם נמצאת במצב של מושקעות אימהית בסיסית. זה מצב 'סמי-פסיכוטי,' האם נסוגה מהסובייקטיביות של עצמה, והיא יכולה להיות פנויה באופן כמעט מלא לתינוק. היא מאפשרת את החוויה של התלות המוחלטת בה. כשעולה אצלו תשוקה/מחווה ספונטאנית, היא 'מרגישה אותו' באופן אינטואיטיבי ומספקת את הצורך )רגשית ופיזית,( מאפשרת את זרימת שטף החוויה

ואת הא-אינטגראציה.

 

יחידת אם-תינוק: בחודשי החיים הראשונים של התינוק, אין משמעות לדבר על האם ועל התינוק באופן נפרד. הם מקיימים

אחד את השנייה. האם מחזיקה את האגו של התינוק. אפילו ברמה הפיזיולוגית, האם מווסתת את חום הגוף של התינוק,

יודעת מתי התינוק צריך לאכול עוד לפני שהוא סובל מהרעב )ידיעה פנימית פיזית – ירידת החלב.( התינוק אינו חש מצוקה.

זה שלב הכרחי לשם פיתוח עצמאות.

 

  • החוויה של התינוק היא אשליה של אומניפוטנטיות סובייקטיבית – המשאלה/מחווה שלו גורמת לדברים להתרחש.

חש כי העולם הפנימי שלו הוא שמייצר את המציאות.

 

האם הטובה דיה: מספקת סביבה מחזיקה (Holding) – מחזיקה את הרצף של החוויה. מרחב פיזי ונפשי חיוני. חוויה של

מוגנות מפני הפרעה חיצונית* )חודרנות( ברצף החווייתי. האם הטובה דיה אינה רק אובייקט. היא מעניקה אמפתיה מהימנה.

היא יכולה לעשות טעויות קטנות. היא מותאמת לתינוק )לא כל תינוק צריך את אותו הדבר בדיוק.(

 

  • כשלים אפשריים ותוצאתם: *הפרעה חיצונית היא מצב שבו מה שדומיננטי בחוויה הנפשית של התינוק הוא לא הדבר הטבעי שעולה ממנו, המציאות החיצונית חזקה מהפנימית. למשל, דחף שלא מסופק, חרדה של האם, הנקה שלא בזמן, אם חסרת ביטחון שיש לה הפרעת בעצמי. אם אין הגנה וסביבה מחזיקה, התינוק צריך להיות תגובתי

כלפי המציאות החיצונית בטרם עת, וזאת על חשבון המציאות הפנימית.

 

תפקיד האב: לייצר סביבה מחזיקה (holding) עבור האם.

 

תוכן עניינים

כתבות נוספות: