ירושלים, המקדש והעבודה במציאות ובתודעה בימי בית שני

בימי בית ראשון סבבו חייה של האומה סביב שלושה צירים עיקריים – המלוכה, הנבואה, המקדש ועבודת ה' וניתן גם להוסיף ציר רביעי – עצם הפעילות החברתית והכלכלית המגוונת של אומה

נורמלית החיה על אדמתה. המקדש והעבודה בו לא היו אלא תחום אחד בין תחומים אחרים –

תחום שווה ערך לאחרים.

לא כן בימי בית שני. כל הצירים האחרים שמנינו בימי בית ראשון נעדרו בימי בית שני. המלוכה

ואף העצמאות קיימות היו רק במשך קרוב למאה שנה מתוך למעלה מ600 שנים של ימי בית שני. הנבואה נעלמה בשלושה דורות לאחר ראשיתה של תקופת בית שני ואי אפשר גם לדבר עד לימי

החשמונאים על אומה החיה בכל רחבי ארצה.

בימי בית שני המקדש והעבודה וירושלים כעיר המקדש, הם בבחינת הדבר המעמיד את תולדותיה והוויתה של האומה הן בארץ והן מחוצה לה. עובדה זו באה לידי ביטוי הן בנבואותיו של יחזקאל

המעמידות כמרכזה של הגאולה העתידה את ירושלים והמקדש ועבודתו והן בעצם העילה

הראשונית המייצגת את ראשיתה של התקופה – הצהרת כורש. ההצהרה מדברת בעניין אחד

ויחיד – בנייתו מחדש של בית ה' בירושלים.

 

 

הכוהנים

בניין הבית בימי דריוש הראשון היה מעמדו רעוע ביותר. מתנות

משהושלם לבסוף

 

והלווים לא ניתנו כראוי. הלווים לא עלו מבבל. הכוהנים ברחו מהמקדש ומירושלים לערי השדה ולכפרים כשעיניהם לפרנסות יום. עבודת המקדש נעשתה כלאחר יד ובצורה בזויה. ירושלים

מתוארת כעיר חרבה ש'חומתה מפורצת,' 'שעריה נוצתו ונאכלו באש' והחיים בה הם חרפה.

 

 

 

ובאמת מעשהו הראשון של נחמיה עם הגעתו מבבל היה בנייתה של חומת ירושלים – מפעל

שטעמיו היו כפולים: הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. באמנה הכרותה והכתובה קיבלו עליהם

היהודים להימנע מכמה עבירות חמורות וכן קיבלו עליהם להקפיד ולשמור על שורה של מצוות.

תכליתן של כל התקנות הללו מתמצות בדברי הסיכום של האמנה "ולא נעזוב את בית אלוהינו."

ובייחוד מכוונות לתכלית זו התקנות המרכזות את מתנות הכהונה במקדש ובלשכותיו.

לא כל התקנות עלו מיד יפה. לימים, לאחר יותר מעשר שנים, היה על נחמיה לשוב לבבל אל המלך. משחזר לירושלים מצא שוב קלקלות במקדש. את הלשכה הגדולה שבה היו לפנים כלי המקדש, המנחה, הלבונה התרומות והמעשרות, הפך אלישיב הכהן הגדול בהיעדרו של נחמיה

ללשכה לטוביה העמוני. מתנות הלוויים לא ניתנו ולפיכך ברחו הללו איש לשדהו ובית ה' נעזב. נחמיה שב, השליך את כלי בית טוביה החוצה מן הלשכה, טיהר אותה והחזיר את שימושה

לקדמותו.

מפעלם של עזרא ונחמיה ואנשי הכנסת הגדולה זכה להצלחה מרובה לאורך ימים. הוא עיצב את אופיו ודמותו של היישוב היהודי ביהודה ובירושלים לדורות. מכאן ואילך נתנהלו החיים על פי

התורה ובמרכזם עמדו הן בתודעה והן במציאות – המקדש ועבודתו.

ראשוני הסופרים ההלניסטיים שבאו במגע עם היהודים והיהדות מתארים את היהודים כאומה

 

המקדש ופולחנו המיוחד בירושלים.

ושמרכזה הוא

של פילוסופים הנשלטת בידי הכוהנים

 

במעמדם המיוחד של ירושלים ושל המקדש הכירו היטב אף המלכים ההלניסטיים כשם שהכירו בו לפני כן מלכי פרס. דבר זה בא לידי ביטוי בפקודות המיוחדות של אנטיוכוס השלישי על פטור

ממיסים לתושבי  ירושלים ובייחוד לכוהנים  ולמשרתי המקדש,  על  הענקה לצורכי עבודות

הקורבנות, על איסור הכניסה למקדש שחל על נוכרים ועל יהודים טמאים ועל איסור הכנסתם

לירושלים של בשרם ועורם של בעלי חיים האסורים על היהודים.

הביטוי המובהק ביותר למעמדו המרכזי של המקדש ועבודתו, לא רק במציאות אלא אף בתודעה, הוא מאמרו של שמעון הצדיק: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל

גמילות חסדים." כאן שקולה איפוא העבודה – עבודת ה' במקדש, כנגד התורה וגמילות החסדים.

החשמונאים נלחמו בעד נפש האומה וקיום התורה והמקדש, ולימים משהצליחו נעשו כוהנים גדולים. אולם גם לאחר זמן, משהגיעו למלוכה, ראו את הכהונה הגדולה והמקדש עיקר ואת המלוכה טפלה. כל הצעה, שיסתפקו בנשיאות או במלוכה ושיניחו את הכהונה לאחרים, עוררה

את חמתם וזעמם.

תוכן עניינים

כתבות נוספות: