קוהוט ותיאוריית העצמי

זולתעצמי )סלףאובג'קט(

 

זולתעצמי: נתפס כחלק מהעצמי, ואין הכרה בהיותו נפרד או חיצוני אלינו )על כן, יש כאן אלמנט נרקסיסטי.( ממלא פונקציות של ליכוד והבטחת המשכיות העצמי, יצירת תחושת של .Agency מתייחסים אליו ומכירים בו דרך הפונקציה שהוא ממלא

כלפי העצמי. הקשר איתו מאפשר את פיתוח העצמי, והוא נחשב לצורך בסיסי.

 

זולתעצמי לאורך החיים: התפתחות עצמי בריא נשענת על סביבה התפתחותית המספקת שלושה צרכים – שלושה סוגי התנסויות זולת עצמי. בילדות אנחנו זקוקים להם באופן אינטנסיבי )זולתיעצמי ארכאיים,( בבגרות הם פועלים בתצורה מפותחת ובשלה יותר, אך מהותם נשמרת. בלעדיהם תתפורר תחושת החיות והחיבור למקום פנימי חי, חווית השלמות של

העצמי, אחדות פנימית )העצמי נשאר פגיע.( קשר עם זולתעצמי בבגרות יכול להיות הדדי, הוא אינו ניצול או מניפולטיביות.

 

סוגים:

 

.1 זולתעצמי השתקפותי )מירורינג:( בשונה מהשיקוף של וויניקוט )רואים את עצמנו,( כאן מדובר בהתלהבות אמיתית, אישוש של תחושת העוצמה והחיוניות הפנימית של הילד, של התחושה שהוא נדיר וחד פעמי. בבגרות, אם קיבלנו את זה מספיק, לא נצטרך את זה באופן אבסולוטי, אלא נזדקק לכך שיהיו אנשים שנהיה כאלה בעיניהם. אנשים שמסתובבים בבגרות עם תחושה שהם לא מיוחדים בשביל אף אחד יחוו פערים בלכידות העצמי. בטיפול, המטפל

ינסה להעניק להם תחושה שהם מיוחדים בשבילם. זולת עצמי השתקפותי בונה את קוטב השאיפות.

זולתעצמי אידאלי: דמויות עוצמתיות וכל יכולות שהילד יוכל לשאוף להידמות אליהן, להתמזג איתן. אנחנו צריכים חוויה בה יש שם בחוץ מישהו מדהים ומיוחד, שלו, לא טועה אף פעם. בבגרות, אנחנו צריכים להרגיש שהאנשים

הקרובים אלינו והקשרים שלנו )והמטפל שלנו( הם מיוחדים – אחרת נרגיש פגומים בעצמנו. בונה את הקוטב של

האידאלים. .3 תאומות: חוויה של דמיון, שותפות. תחושה שאנחנו דומים לאחר המשמעותי, שיש לנו משהו משותף ושנינו טובים בו ונהנים ממנו. בילדות, ההורה ירד לגובה העיניים של הילד וייתן לו להרגיש שווה. מקביל לקוטב

כישרונות/מיומנויות.

 

אמפתיה

 

אמפתיה ומושקעות אמפתית: אחד התפקידים המרכזיים של ה-זולתעצמי, ועל כן גם של המטפל. זוהי היכולת של ה- זולתעצמי להיכנס פנימה לתוך החוויה של הילד/המטופל, להרגיש איך זה להיות האחר )אינטרוספקציה מושאלת.( זו היכולת להתחבר לתחושה הסובייקטיבית שלו, במקום לעמוד מבחוץ ולהציע לו לוותר על הפנטאזיות הגרנדיוזיות. זוהי מעיין נוכחות של אחר שמגשרת על הפער שבין העצמי לאחר, החוויה שיש שם מישהו אחר שלגמרי איתי. זה מרפא את הטראגיות, את תחושת הפגימות. מתוך החוויה האמפתית העצמי האנושי נברא ומתחולל, האדם מרגיש שהוא קיים, שהוא ישנו, שהוא

 

משמעותי בעולם. בטיפול, האמפתיה היא המאפשרת גישה לחיי הנפש של המטופל, כל יצירת פרשנות מערבת אמפתיה, וכך

גם הערכת השפעת הפרשנות.

 

התפתחות תקינה והתפתחות פתולוגית

 

התפתחות תקינה – הפנמה ממירה

 

הפנמה ממירה: התהליך ההתפתחותי הבריא, בו יופנמו פונקציות ה-זולתעצמי. הילד מפתח יכולת למלא בעצמו ועבור עצמו פונקציות שקודם לכן מולאו על ידי ההורה. העצמי יתגבש וייבנה, יישמר את לכידותו, יוכל לשאת בעצמו כישלונות, לא יהיה

זקוק לאישור מתמיד.

 

 

בסיפוק צרכי ה-

  • כשלים אמפתיים: בתהליך ההתפתחותי בהכרח יתרחשו תסכולים, אי התאמות, כישלונות

 

זולתעצמי. הפנמה ממירה תתרחש אם התסכול יהיה הדרגתי, אם ההורה ייקח אחריות ויודה בכישלונו, יהיה אמפתי לתסכול ובכך ירכך אותו. )זהו אינו כשל באמפתיה אלא כשל שמלווה באמפתיה.( הכשלים האמפתיים מאפשרים

לילד להתנתק בהדרגה מתלות מוחלטת ב-זולת-עצמי.

 

התפתחות פתולוגית – התמוטטות העצמי

 

התפתחות פתולוגית: במצבים של תסכול חריף מדיי, מצבים בהם חוויית ה-סלףאובג'קט נפסקת באופן לא הדרגתי, תהליך ההפנמה הממירה לא יתרחש, ופונקציות ה-זולתעצמי עצמן לא יופנמו. כלומר, הדימוי של העצמי הגרנדיוזי ודימוי האובייקט הנערץ לא ישתלבו לתוך העצמי אלא יישארו חצויים ומנותקים ממנו. נחוש כי איננו מספיק מיוחדים, כי אין אחר מספיק

מיוחד. יתרחשו עיוותים בעצמי, ויתחילו להיווצר בורות. העצמי יתערער ולכידותו תיפגע. האדם לא יוכל לספק את צרכי ה-

זולתעצמי בעצמו, ויזדקק לסיפוק חיצוני תמידי שלהם. האדם עשוי לפתח אחד משני סוגים של מבנים:

 

  • מבנים מפצים )מצב אדפטיבי:( התארגנויות של האדם שמאפשרות לו להחזיק את העצמי שלו לכיד. אלה מבנים שנבנו כמסלול אלטרנטיבי בתוך יחסי זולתעצמי תקינים, שהחליפו יחסים שכשלו באופן טראומטי. זהו אותו סוג של הגנות תחתיהן האגם ירגיש נפלא ומיוחד, כפיצוי על חוויית ה"-בור." המבנים הם תמרונים של העצמי שמטרתם הימנעות ממגע עם הבור. בטיפול ננסה לעזור להם לראות את המבנים המפצים ולמלא את הבור בסיפוק, עד שלא

יהיה בהם צורך.

  • מבנים הגנתיים )מצב פתולוגי:( הוקמו כמוצא אחרון של היחיד כפני איום פרגמנטציה והתפוררות של העצמי. אלה מקרים בהם הפגיעה כ"כ חזקה, התסכול כ"כ גדול והבור כ"כ ענקי, עד כדי כך שמפתחים מערך שלם של עיוות העצמי. בטיפול במקרים אלה, עדיף שלא לנסות לאתגר את המבנים האלה אלא דווקא לחזק אותם – שכן, תחתיהם

יש תהום שאי אפשר לתת לו מענה.

  • הדחף: קוהוט עושה מהפך ביחס לדחף. בראייתו, דחפים אינם יחידות הבניין של העצמי, אלא תוצרים של התפוררות העצמי, והעצמי מתארגן סביבם. אלה חוויות חושיות/יצריות חזקות שהעצמי מרוכז בהן, הן מאגדות סביבן את העיסוק ובכך מונעות מהעצמי להתפרק, מונעות ממנו לבוא במגע עם תחושת הפגימות, חוסר הרציפות והלכידות

)כך לדוגמה, עיסוק מופרז במיניות לא ייתפס כאיד לא מרוסן.(…

תוכן עניינים

כתבות נוספות: