האחר במשנתה של סימון דה בובואר

הדיון שלה בא בהמשך להסבר של בובואר לדיכוי נשים בכלל. היא מסבירה את האופן שבו קבוצה מדוכאת ע"י אחרת באופן אקזיס,' מה שלא ניתן לעשות אם נשארים נאמנים לתיאוריה של סארטר. טענת היסוד שהיחסים החברתיים בין המינים הם א-סימטריים, של דיכוי, הם מונעים את האפשרות של ההכרה ההדדית בין שתי סובייקטיביות שונות. הרעיון של הכרה הדדית הוא רעיון שבובואר תומכת בו, ואילו סארטר שולל אותו, הוא לא חושב שתיתכן הכרה הדדית בין

סובייקטים, הם תמיד יהיו במאבק על הכרה, שבו כל אחד עושה אובייקטיפיקציה של האחר. עבור כל סובייקט, האחר הוא אובייקט. האחר יכול להלחם כנגד האובייקטיפיקציה הזו, לכן מדובר ביחסים של קונפליקט, אלא אם כן מדובר במצב של הונאה עצמית. היחסים בין המינים מובנים כניגוד מאובן, יחסים שלא משתנים, אף פעם לא היתה הכרה הדדית, אותו מצב של שעבוד קיים מראשית ההיסטוריה. ניגוד א-סימטרי בין המהותי ללא-מהותי. ראינו שהמהותי הוא בעצם האוטונומי, זה שקובע את עצמו. הלא-מהותי הוא שלא קובע את עצמו, נקבע ע"י אחרים. זה לא שאישה קובעת מה היא תהיה, איך תראה, מה תחשוב, איך תפעל – אלא היא עושה את זה מתוך תנאים של אילוץ, כשהיא מה שגברים קבעו שהיא תהיה. יש את מיתוס הנשיות, תפיסה מאוד עשירה לגבי איך נשים צריכות להיות, והיא מושלכת על נשים, הן נתפסות דרך המשקפיים של המיתוס הזה. הבעיה היא שהן עצמן לפעמים מקבלות אותו ומנסות להגשים

אותו. מה שבובואר טוענת, זה שלא כל יחסים הם יחסים שבהם יש אחד מהותי ואחר לא-מהותי כמו שסארטר טען. יכולים להתקיים יחסים של הכרה הדדית, בחברות, באהבה. סארטר יוצר

תיאוריה מאוד אינדיבידואליסטית שלא מסבירה דיכוי. בובואר טוענת שביחסים של דיכוי שיטתי

אנחנו נראה קבוצה חברתית אחת שכוללת סובייקטים מהותיים, ובאופן מבנה תמיד יהיה מעמד של אחר. החירות של האחר דרושה לי על מנת להגדיל את החופש שלי, ולא צריך לא לשעבד אחר

אלא להעניק לו את החופש שלו. איך בובואר יכולה להסביר דיכוי לאור מושג החירות של סארטר? אי אפשר להתחמק מהחירות הזו אלא דרך הונאה עצמית, להכחיש את זה ולברוח מחירות. לפי מקנזי בובואר מציעה שתי

תשובות שונות, שלפעמים מתנגשות אחת עם השניה: הפנמה – הדיכוי הופך לטבעי ע"י כך שהוא מופנם. אחד האספקטים הערמומיים של דיכוי הוא

הדרך שבה הוא הופך לטבעי. למשל תכונות שנחשבות נשיות (אפיונים של הקבוצה המדוכאת,) צומחות כתוצאה מהדיכוי. אם נשים מוגבלות לבית שלהן, ולעבודות מסוימות, למשל גידול ילדים, אז הן יפתחו את התכונות שנדרשות על מנת לגדל ילדים בצורה מוצלחת. יכול להיות שבהקשר אחר הן היו יכולות לפתח תכונות אחרות. ההתנסויות היומיומיות שלנו מעצבנות אותנו, ואם אנחנו לא בוחרים אותן אז למעשה יש כאן מהלך של עיצוב של האדם! זה כמו לקחת עבד, ולהגיד שהוא לא מסוגל לחשיבה תיאורטית, יצירתית, אבל ברור שאם הוא כל היום קוטף תירס הוא לא יחשוב תיאורטית. האפיונים הללו נראים במשך הזמן כעובדות טבעיות, אנחנו מייחסים אותם לאותם אנשים כאילו אלו מאפיינים טבעיים שלהם, ואז נעשה שימוש במאפיינים האלה כדי להצדיק את השעבוד. הדיכוי עובד בצורה הטובה ביותר, אם הוא מבנה את האמונות של המדוכאים לגבי עצמם, ומבנה את הצורות של היחסים שלהם עם העולם. זה חלק מהאמונות

הבסיסיות של המדוכאים לגבי עצמם. המדוכאים מגבילים את האפשרויות שלהם לגבי עצמם, זה מסביר למה אין מספיק נשים בפוליטיקה, עמדות בכירות. הרבה מאוד פעמים נשים פוסלות את

עצמן, מעט מציעות את מועמדותן.

הונאה עצמית – גם פה יש פער בין סארטר לבובואר. חירות זה משהו שצריך להשיג באופן תמידי. על פי סארטר יש ניסיון של כל אחד לעשות אובייקטיפיקציה של השני, מדובר בהונאה עצמית כאשר האחר מאפשר לעצמו לעבור אובייקטיפיקציה והוא מזהה את עצמו עם האובייקט שאליו הסובייקט צמצם אותו. המלצר הוא רק מלצר, גם לדעת עצמו. בשביל סארטר כל כשלון להציג סובייקטיביות היא הונאה עצמית, המלצר עושה את מה שנדרש ממנו והוא לא מבטא שום

סובייקטיביות עצמאית משל עצמו, הוא מנסה לענות על הסטריאוטיפ של המלצר בצורה הכי טובה. אצל בובואר לא תמיד מדובר בהונאה עצמית, משום שיש מקרים שבהם כשלון של אוטונומיות נובע מסיבות אחרות, כמו דיכוי. דיכוי מוגדר כך שקבוצה חברתית אחת שוללת

באופן שיטתי את החירות של קבוצה חברתית אחרת, את ההזדמנויות החברתיות, הכלכליות וכו.' במקרה הזה בובואר אומרת שבמקום להבין שהחירות שלי מבטיחה את החירות של האחר, הוא רואה בחירות שלי איום והגבלה על שלו ולכן הוא מנסה לצמצם את החירות שלי ככל שניתן למעמד של אובייקט. אנחנו תלוים באנשים אחרים כדי שיהיו לנו יותר אפשרויות, אנשים אחרים יוצרים את העולם שלנו. מישהו יצר את האפשרויות שיש לנו. ככל שנצמצם אנשים אנחנו נצמצם את עצמנו (למשל אנחנו נהנים מהמצאות של אנשים אחרים, צריך לשם כך שתהיה להם את האפשרות ליצור.) אנחנו זקוקים לאנשים אחרים כדי שלפרוייקטים שלנו תהיה משמעות (דיברנו

על זה בעבר.) עבור סארטר, כשיחיד מאבד את אחיזתו בטרנסצנדנטיות זה משום שהוא אפשר לכך לקרות. לכן

כל מקרה של שעבוד, הגבלה וכו' זו דוגמא להונאה עצמית מצד אותו סובייקט.