תהליכים ראשוניים ותהליכים שניוניים:
- תהליך ראשוני: תהליכים לא מודעים שאין בהם סינתזה ושליטה. פעולה ריאקטיבית )ללא תחושה שבחרנו לפעול
כך.( מבחינה קונקרטית, מתבטא בחלומות, פליטות פה, תגובות אוטומטיות )למשל להתעצבן על מישהו באופן מידי
ולא מותאם.(
- תהליך שניוני: תהליכים מודעים שיש בהם סינתזה ואינטגראציה, קו מנחה. יש חיבורים של זמן ומקום וזיכרון. כל
ניסיון מודע לבצע משהו, כולל מחשבות על איך עושים את זה )לדוגמה, כשמנסים להסביר משהו.(
שלושה סוגי היזכרות, ע"פ פרויד:
.1 היזכרות: היזכרות פשוטה, זיכרון מודע של חוויות. כוללת גם העלאה של זיכרונות שמעולם לא היו במודעות, ובכך התרת קשרים, בידוד זיכרונות, הבנת כשלים שהתבצעו בהסקת מסקנות. יש לנו דחף היזכרות )שעשוי להתממש גם
דרך חזרה או חזרה כפייתית.(
- שכחה )מהמאמר:( לא מתרחשת סתם. לעיתים מדובר בתכנים שמעולם לא היינו מודעים אליהם. לא
מוגבלת לאירועים בלבד, יכולה להתבטא בשכחת קשרים, כשלים בהסקת מסקנות. היא חלק מההתנגדות,
ואחת ממטרות הטיפול היא להיזכר באותם תכנים נשכחים ולקבל אותם.
.נ חזרה – Out :Acting היזכרות ברמה ההתנהגותית, אלטרנטיבה לביטוי זיכרונות מוקדמים שאינה מילולית )כלומר, מחליפה את ההיזכרות, פשרה בין הדחף להיזכר לבין הדחף להדחיק.( חוזרים ברמת ההתנהגות על חוויה
מוקדמת )לרוב, זיכרונות טראומטיים, דחפים ומשאלות שהודחקו מאחר שנתפסים כלא לגיטימיים.( מתנהגים את הזיכרון הזה בלי להיות מודעים אליו, הזיכרון הופך לחוויה. זהו זיכרון נקודתי. התופעה יכולה להתרחש גם בחיי היום-יום, ולא רק בטיפול, והיא לא בהכרח תהליך פתולוגי )יכול להיות חיובי, אם יגרום לנו להגשים משאלה שפחדנו להיות מודעים אליה )לדוגמה, לגשת למתאם בלי להתכוון במודע להירשם לקלינית.( בטיפול, מתבטא
בהיעדרויות/איחורים, שכחה להגיע לפגישה, עיכוב בתשלום. זה נפוץ בטיפול משום שהמטפל הוא דמות עמומה, שניתן להשליך עליה. בטיפול, החזרה מופיעה בסיטואציות של התנגדות, והיא גדלה ככל שההתנגדות לטיפול
ולהיזכרות גדלה.
- חזרה עשויה להתרחש בתוך העברה: הטיפול נותן לחזרה מקום בטוח ומוגדר להתבטא בו, ובכך מאפשר
גשר חזרה פתולוגית לבין החלמה. המטופל מתנהג את תכני ההעברה במקום להמשיג אותם מילולית. המטפל נדרש לעבד את ההעברה ולקשרה לחוויה המקורית, ובכך לנטרל את החזרה )זוהי התקדמות בטיפול
ואף סיומו.(
.3 חזרה כפייתית: מערכת היחסים/הזיכרון מהעבר הופך ממש לדפוס יחסים. זוהי חזרה קומפולסיבית על פעולות ואירועים שגרמו לסבל בעבר, וליצור מחדש את אותן התמות ומערכות היחסים. התכלית של המנגנון היא לאפשר
תיקון, אך זה עשוי להיכשל ולהוביל לחוויית הטראומה מחדש בהווה.
אבל ומלנכוליה )פרויד, (1917
רקע: פרויד ניסה להבין מלנכוליה על ידי השוואתה לאבל. הוא תפס אבל בתהליך טבעי וחולף שמתרחש בעקבות אובדן אובייקט, ובו העולם נתפס כדל וריק. מלנכוליה נתפסת כתהליך פתולוגי, בו האני עצמו נעשה דל וריק. על רצף הבריאות הנפשית )שבצדו האחד תפקוד מלא, ובצדו השני פסיכוזה, כלומר, התפרצות של קונפליקטים לא מודעים,( מלנכוליה היא
בכיוון הפתולוגי אך לא בקצה.
נקודות דמיון:
.1 מתעוררים כתגובה לאובדן אובייקט. לאו דווקא מוות של אדם קרוב, יכול להיות גם פרידה או פיטורין, או אפילו
רעיון מופשט. מאבדים את אחד המרכזים שהיו לנו בחיים.
.נ תגובה רגשית דומה. בשניהם נחווה כאב, אנהדוניה, אבדן עניין בעולם החיצוני, חוסר יכולת לאהוב אובייקט חדש.
נקודות שוני
.1 המודעות לאובייקט. באבל האובדן מודע, במלנכוליה חסום לתודעה )לעיתים נדע מהו/מיהו האובייקט אך לא מה
אבד ביחס אליו.(
.נ פגיעה בתחושת העצמי והתרוששות של האגו. קיימות במלנכוליה בלבד. האדם בטוח שהוא לא שווה כלום, עד כדי
כך שמרחם על מכריו שצריכים לסבול אותו.
.3 אמביוולנטיות כלפי האובייקט שאבד, במלנכוליה. מצד אחד אוהבים אותו ומצד שני כועסים עליו על כך שאבד,
אפילו אם לא באשמתו )הרחבה תחת 'הזדהות נרקיסיסטית.('
עבודת האבל חריגה מהתפקוד הנורמאלי שאינה פתולוגית. טרם האובדן, אנרגיית חיים הייתה מושקעת באובייקט )אנחנו מושקעים בקשר, חושבים אותו, מתכווננים אליו.( בעת האובדן, ראשית, מכירים בכך שהתרחש ומודעים אליו. מתהווה קונפליקט בין האגו לבין האיד, ביסודו שאלת משיכת הליבידו מהאובייקט: האגו, בשירות בוחן המציאות, מושך לכיוון
משיכת האנרגיה )שכן, אין אובייקט, ואין צורך להשקיע אנרגיה.( האיד מנחה אותנו להימנע מסבל )עיקרון העונג,( כלומר, להימנע מחוויה קשה. הוא מושך לכיוון הנגדי. לרוב האגו מנצח, אך התהליך היא תהליך וויתור ממושך והדרגתי, בו
האובייקט שאבד במציאות ממשיך להתקיים בנפש. בסופו של דבר יש הכרה באובדן והתנתקות של הליבידו.
מלנכוליה: האובייקט חסום לתודעה. היחס לאובייקט שאבד מעורר חרדה גדולה, שתוצאתה הדחקתו ללא-מודע. עבודת המלנכוליה מכילה סתירה: מצד אחד אובדן של אובייקט, ומצד שני פגיעה באגו דווקא – פגיעה בדימוי העצמי. המטופל יחוש
שאינו ראוי לאהבה, חסך ערך, מגונה מוסרית, בעייתי ואשם באובדן )רגשות אלה עשויים להיות נכונים במידה מסוימת.( למעשה, אלה הם רגשות שבמקורם מכוונים לאובייקט עצמו, והם מכוונים, במקום זאת, לעצמי דרך הזדהות והפנמה של
האמביוולנטיות כאן היא עירוב של
האובייקט. כך, הרשות הביקורתית באגו תוקפת את החלק שמזדהה עם האובייקט.
אהבה )למעשה, הזדהות נרקיסיסטית( לבין שנאה )סדיזם.(