השפעה: פיזיקה ניוטונית, גישה דטרמיניסטית ופוזיטיביסטית.
המכניקה של הנפש: הנפש היא מערכת שפועלת על בסיס אנרגיה נפשית, מעיין עוררות. היא מולדת )על כן, דטרמיניזם,(
– לא מאבדת מעוצמתה אלא מתגלגלת ממבנה אחד לאחר ומקבלת ביטויים שונים ')חוק שימור האנרגיה.('
ונשמרת
דחפים
אינסטינקטים/דחפים: אלו הם ייצוגים פסיכולוגיים מולדים של מצבי העוררות הפיזיים, והם הכוח המניע את האדם לסיפוק צרכיו. מקורם הוא עוררות, ומטרתם היא הפחתה/ ביטול של העוררות )ע"י סיפוק צורך,( שכן, יש מידת מסוימת של
אי נעימות בעוררות. דחף מופנה כלפי אובייקט, והסיפוק יהיה באמצעותו. בין הדחפים יש מאבק מתמיד.
- ליבידו: האינסטינקטים של שימור החיים. בכללם האנרגיה המינית )ארוס.(
- תנטוס: ע"פ התיאוריה הדו-דחפית )הדואלית,( כולל אינסטינקטים של מוות, הרס וכיליון. מבטא חתירה נפשית
למצב מאוזן ונטול מתח לחלוטין, ללא גרייה של מערכת העצבים. פועל על פי עיקרון הנירוונה. האנרגיה יכולה להיות מתועלת לתוקפנות עצמית )למשל, פלאשבקים בפוסט-טראומה( ולתוקפנות המופנית כלפי חוץ. נין לצפות בו
לראשונה אצל תינוקות שנושכים את פטמת האם ביניקה.
קתקסיס: סיפוק/פורקן של הדחף.
ביטויים של מאבק ושילוב בין הדחפים:
.1 מיזוג: שני הדחפים יבואו לידי ביטוי באותה הפעולה. למשל, אכילה – מצד אחד אוכלים כדי לחיות, מצד שני יש פה
אקט של כיליון ואגרסיביות.
.נ נטרול: לאחר ביטוי של דחף אחד, "ננטרל" אותו על ידי ביטוי דחף אחר )למשל, לאחר הפגנת תוקפנות נביע אהבה.(
.3 התחלפות: החלפת דחף אחד באחר: הדחף המקורי, לרוב – מאיים, לא יבוטא כלל.
קונפליקטים וחרדה
קונפליקט: המצב הבסיסי של הנפש. זהו קונפליקט בין הרשויות וכן בן הדחפים.
חרדה: זוהי עוררות, לרוב עוררות ראשונית שעולה כתגובה לקונפליקט. תפקידה היא היערכות לסכנות – הן פנימיות והן
חיצוניות.
- חרדה מציאותית: אזהרה מפני סכנה חיצונית, קשורה למשהו מציאותי )למשל חששות ממשהו שאולי יקרה.( עשויה
להמשיך לאחר שהאובייקט עצמו כבר לא מאיים, ויש בה אלמנט מופשט )בניגוד לפחד, הממוקד והקונקרטי.(
- חרדה נוירוטית )חרדת סימן:( מתעוררת לקראת עליית תוכן מאיים ולא מודע מהאיד. תפקידה לגייס את ההגנות.
היא בלתי מודעת.
- חרדה מוסרית: אשמה, מתעוררת מכיוון הסופר-אגו וסביב התכנים שלו )איסורים.(… גם היא מגייסת את ההגנות
של האגו, והיא בלתי מודעת.
הסימפטום
הסימפטום הנוירוטי הוא ביטוי חיצוני לבעיה נפשית פנימית – למעשה איתות של הנפש על כך שיש בעיה. הוא מהווה פתרון, פשרה, בין הלחץ של האיד לבין הלחץ שך הסופר-אגו. הוא תוצאה של קונפליקטים לא מודעים שבסיסם בחוויות ילדות )למשל, דיכוי רב מדיי של המיניות בשנות החיים הראשונות, בעקבותיה המיניות של הנוירוטי אינה מפותחת.( הסימפטום הוא סימבולי, לעיתים מערב התקה של הדחפים לאזור אחר )למשל ידיים.( הסימפטום מעורר סבל, אך בו זמנית מספק. על
פי פרויד, "נוירוזות הן, כביכול, תמונת התשליל של הסטיות" – כאשר סטייה היא מצב בו מרכיב יצרי נעשה מוגזם.
- מלנכוליה כסימפטום – יש בזה משהו מענג, מהנה, שרוצים להתמסר אליו.
- התקף חרדה יכול גם להיות סימפטום.
הטיפול הפרוידיאני