דיאלקטיקת האדון והעבד

נערך מאבק על חיים ומוות בין שתי מודעויות עצמיות, שהן דומות אחת לשניה. המאבק חייב להיות מאבק עד מוות, בדיוק משום שהמטרה של המאבק היא להוכיח שהחיים כשלעצמם היא לא דבר שראוי לחיות עבורו. יש משהו יותר ראוי. מאבק מתמיד להמשך החיים זה מה שמאפיין בע"ח, מה שהסובייקטים הללו רוצים לקבל הכרה עליו זה שהם באמת סובייקטים, כלומר ישויות שמכפיפות את עצמן למטרות או לערכים שהם לא ממקור טבעי. לשרוד ולהמשיך בקיום זה חוק הטבע, המודעויות העצמיות רוצות לקבל הכרה על כך שהן מכפיפות את חוק הטבע לחוק אחר, העיקרון של להיות מוכר כמה שאני מאמין שאני. ההכרה הזו יותר חשובה להם מהחיים עצמם. מה שקורה זה שהם מעמידים את הגוף שלהם בסכנה, הגוף זה מה שנותן להם חיים, הוא האובייקט הטבעי. מדובר בסכנת הרס, הכחדה. מוות הוא פגיעה בגוף. הגוף עומד כאן במרכז המאבק. המודעויות אמורות להכיר בעצמן כמוגשמות בגוף, וככאלה שמסוגלות לשלוט באמצעות

המודעות על הגוף. מכריחות לסכן את הגוף עד מוות כשהמטרה היא תוצר של המודעות. העבד הוא זה שנכנע ראשון, הוא לא היה מוכן ללכת עד הסוף, נכנע לפחד המוות שלו. העבד רוצה לשמור על הגוף שלו בכל מחיר, מוכן לחיות חיים חייתיים העיקר להשאר בחיים, להשאר בחיים = להשאר יצור טבעי. העיקר לא למות. הגוף שלו אכן הופך למכשיר של השעבוד שלו, האדון

מדכא אותו דבר הגוף שלו. האדון מצווה עליו לספק את הצרכים החומריים הבסיסיים שלו, והעבד נאלץ לעבוד כדי לספק את רצונו של האדון. אבל מה שהגל רוצה להראות זה שהעבד, מתוך ההתנסויות שעבר, יכול להפוך את עצמו למודעות עצמית עצמאית לא פחות מהאדון. כי כרגע לכאורה העבד הוא מודעות עצמית תלויה, תלוי באדון, והאדון הוא מודעות עצמאית, הוא מקבל

הכרה מהעבד על עצמאותו. עצמאי גם מהטבע, שחרר את עצמו מההיכבלות לסדירויות של הטבע. שלוש התנסויות שבאמצעותן העבד הופך להיות אדון: פחד, שירות ועבודה. העניין של פחד הוא שהעבד נעשה עבד משום שפחד, אבל בזכות ההתנסות בפחד המוות הוא נסוג לתוך עצמו, הוא נחשף למשמעות העמוקה של מה זה להיות מוגשם בגוף בין חלוף. בעוד שהאדון כנראה היה צריך להדחיק את ההבנה הזו כדי להמשיך להלחם, ולא באמת להבין שהוא הולך למות עכשיו. הוא חש בצורה הכי ברורה בהיותו גוף שיכול בכל רגע להכחד. בשביל הגל, כדי לדעת משהו צריך להתנסות בו, האדון לא התנסה במה שהעבד התנסה! למעשה העבד משיג מה שהאדון השיג, אך בדרך

אחרת. אבל זה לא ע"י הפחד לבד. רק שלושת הגורמים ביחד מספקים את הצמיחה של העבד כמודעות עצמית עצמאית. שירות– משום שהעבד משרת את האדון הוא צריך לשים בצד את תשוקתו שלו, והוא לא נשלא על ידיהן. עבודה– דרכה העבד נעשה מודע למה שהוא באמת, הוא מייצר דברים עבור האדון ולא עבור עצמו. ואם ככה, היחס שלו לדברים בעולם הוא לא יחס של

צריכה פשוטה אלא יחס של ייצור דברים והשארתם בקיומם. נותן למישהו אחר לצרוך אותם.

למעשה יש לו יחס לעולם של יצירה, של אומנות. תובע את חותמו על העולם, משנה אותו – לוקח

עץ, מגלף אותו, יוצר כל מיני כלים. כל אחד מאיתנו היה עושה את הדבר הזה קצת אחרת (מבשל אחרת, בונה סירה אחרת.) העבד מתביע את העצמיות שלו ביצירה שלו, מחליט מה חשוב. המציאות משקפת לו את היותו

סובייקט. הגל עומד על כך ששלושת האלמנטים צריכים להתקיים. לכאורה האדון קיבל הכרה מהעבד על היותו סובייקט, אך הוא קיבל הכרה ממישהו שלא זהה לו, לא במעמד שלו. ההכרה בעלת הערך

היא מצד מי שזהה לך. רק כשהעבד צומח להיות חופשי, עצמאי, רק אז הוא מעניק הכרה לאדון.

ההבנה הזו שהאדון תלוי בעבד לשם הכרה היא משמעותית מאוד. דיאלקטיקת האדון והעבד מראה את ההתגבות על הטבע, ואת העניין של קינון חברה. הסדר החברתי השוויוני שנוצר בעקבות הכרה הדדית זו הפעם הראשונה שיש סובייקט, ברגע שיש

סובייקט יש גם רוח, יש גם סדר תרבותי היסטורי.