הגופים האמריקאים שיוצרו ע"י הממשלה, פאני מיי, אחראים לבטח משכנתאות, לבנקים נוח
לתת משכנתאות, צועקים לחברות האלה "תעזרו לנו מהפינוי." הפגנות של תושבים.
דיברנו על מודרניות קשיחה, תכף נדבר על מודרניות נזילה. מודרניזם כה-אידיאולוגיה, אמונה בקידמה, ניפוץ של המסגרות שנחשבות מסורתיות, אצולה, קהילה, דת, האנשים שהחזיקו באידיאולוגיה לא הצליחו לוותר על המסגרות, מסגרת חדישה שעדין יש לה סמכות היא מדינת הלאום. ככל שהקפיטליזם השפע הולך ומתבסס, תרבות הצריכה מתבססת, במעמד הבינים
ומעלה מתחילים לסלוד מרעיון המוסדות והמדינה המקובעת, בירוקרטים, משטרה וצבא, התנועות של שנות ה60 , היפים, מתחילים לסלוד מהממשלה, המאבקים בעבר היו של סולידריות הפועלים נגד ההון, ההתנגדות הייתה להון ורצתה שהמדינה תעזור להם לווסת את ההון להילחם בו. שינוי מגמה, בעיקר בחברות השפע ,צעירים שיוצאים ממעמדות הבינים, לא טוב להם בחיים וסופגים הרבה רעיון של ניאו ליברליזם, רוצים להתנער ממסגרת קשיחה. אנחנו היום בשיא של מודרניות נזילה, הערצה של חיים נזילים- כל הזמן זזים בעבודה, לא רוצים בהכרח לגור כל
החיים באותו מקום, לטיל, ביטוי אישי של כל אחד.
עידן של חופש צרכני בלתי מוגבל, תלוי כמה כסף יש לך.
הנרטיב המרכזי אין נרטיב על, כל אחד בחברה הבורגנית בוחר את הדרך שלו להגשמה עצמית,
עיקר בעלי ההון הגדולים יכולים לבחור מה שהם רוצים. המקומיים, הילידים, תקועים, יותר מתוסכלים מפעם כי יש הם טלוויזיה , מבינים איך העולם פוסח מעל הראש שלהם. יש פה באישזהו מובן, לאותן קבוצות שנהנות מזה, מימוש של ההבטחה של הקפיטליזם- חופש, חירות. הגענו לחברה שאליה חתרנו- אמירה של הרבה. מרכסיסטים
מתוסכלים אומרים האינדיבידואליזם הזה הוא שיטה לשבור את ההתקדמות החברתית, אם פעם
המדינה ידעה לשלוט ,אז היום קשה לחבר אנשים לפעולה קולקטיבית למען אינטרס משותף.
ביטוים מרחבים לאותו מעבר אידיאולוגי- מודרניות קשיחה מתאפיינת בסטנדרטיזציה, סדר ושליטה במרחב, האוזמן, יוצרת מקומות כמו בברזיליה שתוכננה בהינף אחד ולא קרה
אינטואיטיבית, חסר זהות, מי שמשתמש במרחב לא קשור אליו. מודרניות נזילה- אנשים חופשים יותר ליצור בעצמם, אבל לא באמת מלמטה, זה היזם, צרכנות ומניפולציה משפיעים על המרחב. האנשים במרחב לא חווים חוויה מגבשת אלא חוויה מבדלת. כל
אחד מחפש מה לעשות, איך לצרוך,
ברזיליה- כיכר שלושת הרשויות, אף אחד לא מסתובב שם. מהונדסת.
הדשאים באונ' ליד ,74 חציצה בין האונ' למרחב בחוץ, לא אנושי.
מרכז מסחרי בירוחם, כל פעם מתכננים מחדש, ההון לא ישנה משהו מיוזמתו, אז המדינה צריכה
להתערב. הכל אסתטי, ישר, מסודר. אותם מרחבים פוסט מודרניים, אם הם מוצלחים באים אליהם הרבה אנשים, טיסה- הגשמה
שנתפסת אנטי ממסדית אבל היא צרכנות לכל דבר. קניון, כל אחד מסתכל על חנות ראווה.
ביקורת, אולי אוטופיסטית, שהאגורה= כיכר העיר, בה התאספו האנשים לדבר אחד עם השני, אין היום מקומות מפגש לדון עם החברה, במובן הניאו ליברלי וגם בקיינסיזם, מבטלים את
המקום של אנשים להיפגש, להיות כחברה. כיכרות )טיאנמן, רבין( מושכים אליהם הפגנות, מחאות, המרחב הגדול והפתוח לא מאפשר להשתלט על העיר, או ליצור נכס אסטרטגי של העיר, המרחב מאורגן כך שתנועות ההתנגדות
פחות יכולות להתארגן ולהשתלט על המרחב, לנטרל את העיר. המרחב הציבורי היום מוקדש לבלאק פריידי, קניות ופסטיבלי קניות, פסטיבל ערד, מפגש
לכאורה לא צרכני אבל מאד מאורגן וממוסד. לכאורה פעם אנשים היום נפגשים אחד עם השני,
מכירים את השכנים, הולכים ומתנכרים, מובדלים חברתית \מרחבית.
שם מקביל למודרניות נזילה- פוסט מודרניזם. אחת היצירות הכי מזוהות עם הפוסט מודרניזם- אנדי וורהול, מרלין מונרו. שימוש בחומרים תרבותים של תעשיית הפופ, תרבות צריכה, תעשיית הסרטים הרדודה. אימוץ של הנרטיבים והרעיונות הללו וההבנה שהם מקובלים, נכונים, משחקים עם החומרים הללו ויוצרים עם זה
אמנות.
הפסט מודרניזם עולה במקביל לתהליכי גלובליזציה, אנשים עירונים, מגזר יצירתי.
פרדריק ג'יימסון בשנות ה80 אומר שכל התנועה החדשה הזו באמנות, תרבות ואדריכלות, זה ביטוי – זה לא סתם , ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. כלומר הרובד הזה מושפע
ומשפיע בצורה שלובה באיך שאנחנו חיים בתוך קפיטליזם.