סובייקט– תודעה שמודעת לאחר ולעצמה. יכולה להיות מודעת לעצמה קודם כל באמצעות
מודעות לאחר. קולטת דברים אחרים בעולם ואז מפתחת מודעית עצמית רפלקטיבית=אנחנו יכולים לדבר עם עצמנו, שני קולות, להתבונן על עצמנו ולשפוט. למשל כשאני דנה עם עצמי אם
לאכול שוקולד, יש פה מעין דו שיח בין אני לאחר, כך אני בעמדת המתבונן וגם בעמדת זה
שמתבוננים בו – הסובייקט מורכב מאני ואחר כאלה, הם דינמיים ויכולים להחליף מקומות. או
למשל לחשוב על העבר, איך שהייתי בעבר ואיך שאני היום. אם אני שולטת במתי לאכול שוקולד,
אני שוללת את העצמאות של אותו אחר, מנכסת אותו כשונה אך מישהו שאני שולטת עליו. דיאלקטיקת האדון והעבד: על מנת להיות אנושי הכרחי להיות ביחס אינטר-סובייקטיבי, ניתן להיות אנושי רק בחברה. סובייקט לא יכול להיות משהו אלא אם כן הוא מוכר ככזה על ידי דומה לו. כדי שההכרה תהיה שוות ערך, היא צריכה להיות על ידי מישהו דומה לי. המקור של חברה על
פי הגל מצוי בחלוקה לאדונים ועבדים. המהלך של הדיאלקטיקה: שתי מודעויות עצמיות, מודעות גם לאחר וגם לעצמן. כל אחת מהן רוצה לקבל הכרה מהשניה על היותה סובייקט ולכן הן נכנסות למאבק לחיים ולמוות. יש הנחה כי הן תלויות זו בזו, הן שתיהן צריכות להשאר בחיים כי אם אחת מהן תמות לא יהיה מי שיספק הכרה. מודעות אחת הולכת עד הסוף בלי פחד ממוות, בעוד שהשניה מפחדת ונכנעת – הראשונה הופכת לאדון, השניה לעבד. האדון היה מוכן למות למען המטרה שלו, ליצור חיים של סובייקט ולא להשאר במצב הטבעי, המטרה נעלה על החיים עצמם, נעלה על הטבע. יש נכונות להקריב את החלק הטבעי שלי, הגוף, לטובת מטרה שנולדת מהרוח, מהתודעה. העבד פחד על הגוף שלו, לא היה מוכן להקריב את המרכיב הטבעי שלו, כמו חיה, ולכן הוא נותר קצת כמו חיה. העבד עובד את האדמה, בשביל לספק את הצרכים הטבעיים, צורת חיים חייתית, פועלים בשביל לספק תשוקות וצרכים. האדון לא צריך לעשות את זה יותר, הוא הצליח למלט את עצמו מצורת החיים
החייתית, לא צריך לעבוד כדי לספק את הצרכים הבסיסים הדרושים לו לשם קיומו. האדון- קיים עבור עצמו, מחליט מה לעשות, חופשי. העבד תלוי באדון, קיים עבור האחר, האדון יכול להחליט מה ייעשה עם העבד. נדמה שהעבד תלוי באדון, אך למעשה האדון תלוי בעבד! ובכך
הגל מראה איך העבד מייצר את עצמו כישות עצמאית, כסובייקט (דבר שהאדון "הגיע" איתו.) למה? פחד– העבד נהיה כזה משום שהוא פחד, הוא באמת ראה את המוות בעיניים, וכשהוא מכיר בז הוא מכיר בקיום שלו (יותר מהאדון) כשלעצמו, נוגע בהיותו אובייקט גופני, סופי, כשהוא
מהרהר על זה הוא הופך להיות עם מודעות עצמית. יש לו התנסות שהאדון לא עבר, האדון לא שהה בפחד, השהייה בפחד יוצרת תובנה לגבי סובייקטיביות. עבודה– מימוש של רעיון, פעולה על העולם. למשל העבד יוצר בגדים בשביל האדון, הוא חושב על גזרה, חומרים- הוא יוצר משהו. הוא משקיע את עצמו. ובנוסף, העבד מעצב את העולם, אז הוא יוצר משהו שונה בעולם, מעצב את העולם בהתאם לרעיונות שלו, משקיע חלק מעצמו בעולם. היה לו רעיון בראש, והוא יוצר אותו בעולם, יש כאן שינוי אובייקטיבי של העולם עצמו, העולם לא נשאר כמו שהיה. למשל, מה שאנו עושים כתרבות אנו משנים את העולם, מעקרים את הטבעיות שלו העולם ויוצרים עולם אנושי על
העולם הנוכחי, בעזרת החומרים של העולם הטבעי. העבד, ע"י זה, מוכיח כלפי חוץ את הסובייקטיביות שלו, מוכיח שהוא יכול לחשוב, שהוא ייחודי, באמצעות כך שהוא יצר משהו אחר חיצוני לו שאחרים יכולים לראות, בעולם החומרי האובייקטיבי. כך האדון מכיר בכך שהעבד הוא לא חיה, הוא אדם, יש לו רעיונות, הוא יצירתי. והאדון, הוא רק צורך את העולם, הוא לא מתביע את חותמו, הוא דבר חולף, לא משאיר סימן שהוא היה בעולם. בני אדם משאירים סימן שהם היו
כאן (היסטוריה.)