הגל כתב סביב ,1800 היה מאוד משפיע בגרמניה. הוא נתפס כמי שמציג תיאוריה מאוד מופשטת, לא מחוברת למציאות, מדברת במונחים מאוד כלליים על תהליכים היסטוריים של הרוח, מנותק מהיומיום. היידגר וסארטר מציגים עמדה מנוגדת להגל. בשנות ה40- בצרפת – אלכסנדר קוג'ב מחיה את ההתעניינות בהגל, השפיע על כל ההוגים הגדולים של צרפת באותה תקופה. הפרשנות שלו להגל היתה יותר חילונית, מבין את הרוח כסדר חברתי, מפרש את הגל כמסביר מהו האדם
ואיך מכוננים מוסדות חברתיים. מושג האחר של סארטר ושל בובואר שאובים מהגל, אך הם מאפיינים את האחר בתוך קונטקסט חברתי. בובואר ממש מציבה את האחר כקבוצה החברתית המדוכאת. בובואר עושה שימוש בהגל דרך קוג'ב, דרך פרשנות מרקסיסטית. הגל טוען שהתודעה קובעת את ההוויה, אך מרקס טוען בדיוק להפך- שההוויה, המציאום היומיומית, היא זו שקובעת את התודעה (מבנה העל) – אך קג'ב
כן מצליח להוריד את הגל למונחים יותר חברתיים.
הנחות היסוד של הגל:
הסובייקט מכונן בתהליך התפתחות היסטורי, התודעה אינה נתונה או מולדת. התודעה מכוננת
באמצעות יחסים בינה לבין "אחר." הולך נגד ההיסטוריה של הפילוסופיה שמניחה את התודעה, נפש כמשהו נתון. בני אדם נולדים עם כישורים מסוימים. תודעה מאופיינת כדרך לחשוב. כך שלבן
אדם שנולד יש רק תודעה אחת. אך אצל הגל, כדי שתהיה תודעה אחת צריך שיהיו שתי תודעות,
אין תודעה בלי אחר. התודעה היא משהו שמתכונן מתוך יחסים של אני ואחר. יש שני סוגים של אחר: האחר שהוא תודעה, והאחר שהוא כל מה שנכלל בעולם החומרי, כל דבר
שהתודעה יכולה לקלוט הוא אחר בשבילה. כי האחר הוא כל מה שנתפס כלא-אני, כשונה ממני. ההגדרה של תודעה היא שהיא של משהו, אנחנו מודעים למשהו, התודעה תמיד יוצאת החוצה מעצמה. אם אין אחר, התודעה היא לא תודעה כי אין לה מה לקלוט! האחר הוא זה שמגרה אותה
להיות מה שהיא, משום שהבסיס של התודעה הוא אינטנסיונליות, מכוונות למשהו אחר. כדי שהתודעה תתעורר לחיים היא צריכה לחוש משהו אחר ממנה, משהו שגורם לה לחוש. אם התודעה היא האני, האחר הוא לא אני. השונות מוגדרת במונחים של ניגוד, שלילה. כך אנו
תופסים את העולם, חושבים במושגים של דיכוטומיות, מה שנותן משמעות למושג זה הניגוד שלו. יש מושג להיעדר רק משום שיש מושג לנוכחות. האחר כולל משהו שהאני מדיר מעצמו, למשל האני תופס את עצמו כשמישהו לבן, אז הוא מדיר מעצמו את כל האחרים – כל האחרים הם צבעוניים, לא מזהה את עצמו עם השחור. או תבוני לעומת לא תבוני. האחר הוא מן תוצר של כל
מה שהאני מדיר מעצמו.
האני ההגליאני הוא גבר, בתכל'ס בכל הפילוסופיה הסובייקט הוא תמיד גברי. אדם=גבר. ולפיכך, האישה היא אחד האחרים, גם הטבע. הוא הרציונלי, היא הלא רציונלית – תמיד יש איזושהי מגבלה. סוג אנוש מוחלט-הזכרי. האישה מוגדרת יחסית אליו, מוגדרת לפי מה שהגבר מחליט, לא
נחשבת בפני עצמה. האישה היא גבר פגום, גבר חסר.
קטגוריית האחר היא ראשונית כמו התודעה עצמה (בובואר.) אין תודעה בלי אחר, הם מגיעים לעולם ביחד, היא לא משנית. הסובייקט יכול לקבוע את עצמו כמוחלט לנוכח האחר היחסי. הוא בוחר את התכנים של עצמו, מה הוא, והיא השלילה שלו. היחס הבסיסי בין האני לאחר הוא יחס של עוינות, יריבות. כל מה שאני לא יודעת, או כל מה שאני לא – מגביל אותי. אם האני רוצה
להיות הכל אז הוא מרגיש את האחר כאיום.