מטרתו: שיקום העצמי הפגוע של המטופל. לאפשר למטופל לחוש שהוא קיים, ישנו, משמעותי, קומפטנטי, ,Agency ייחודי
ומובחן. חיבור לאמביציות ולערכים.
הכלים: יצירת תנאים המעודדים עלייה של תכנים וצרכים מוקדמים, באמצעות אמפתיה, התערבויות לא ביקורתיות, עמדה לא שיפוטית. האמפתיה אינה כלי טיפולי, אך רק באמצעותה מתאפשרת גישה לחיי הנפש של המטופל ואיסוף נתונים מעולמו הפנימי. כל פרשנות מערבת אמפתיה, וכך גם הערכת השפעת הפרשנות. בנוסף, המטופל פעיל ומשמעותי בטיפול, מוזמן להתייחס לפרשנות ולהגיב. גם המטפל עצמו פעיל, אינו נייטראלי. יש דגש על אנליזה של טרנספרנס של זולתעצמי. טיפול
במטופלים בעלי מבנים הגנתיים יימנע מרגרסיה לתלות, אלא ייתן למבנים מקום.
טרנספרנס: העברות זולתעצמי. לאו דווקא דחפים ומניעים אסורים של המטופל כלפי המטפל, אלא צרכים של זולתעצמי שעולם באופן ספונטאני )שייכים להווה ולא לעבר,( כתוצאה של צרכים התפתחותיים שלא נענו. בבסיסן יש תקווה למענה על
אחד מצרכי ה-זולתעצמי )ניזונה ממציאות בה לפחות אחד מהצרכים האלה כן סופק באופן כלשהוא בילדות.( סוגי ההעברות, בהתאם לסוגי ה-זולתעצמי, הם העברת מראה, העברה מאדירה, והעברת תאומות. על המטפל לתת להן מקום, לנסות לספק את הצרכים באמצעות אמפתיה. ההעברה אינה תופעה אישית של המטופל, אלא תופעה בין-אישית )המטופל עשוי לפתח סוגי
העברה שונים עם מטפלים שונים.(
דינאמיקה של צורך-שבירה-תיקון: המטופל מפעיל צרכים נרקיסטיים, המטפל נענה להם ומספק אותם, אך באופן מחויב- מציאות נכשל לעיתים. הכישלון הוא כישלון אמפתי, המטפל לוקח עליו אחריות ולא מעמת אותו מול המציאות, וזוהי
הזדמנות לתהליך של הבנה ופרשנות, שבתורו מאפשר הפנמה ממירה, והפחתה בהישענות על המבנים המפצים.
טיפול מבוסס ראיות בהפרעות אכילה בגישת פסיכולוגיית העצמי
Evidence Basis for Psychodynamic Self-Psychology in Eating Disorders
המאמר: מאמר סקירה של בכר ,(נ018) שמציג את העדויות האמפיריות ליכולת הניבוי של פסיכולוגיית העצמי לגבי
התפתחות הפרעות אכילה, ותרומתן בהבנת האטיולוגיה שלהן.
הפרעות אכילה ו-זולתעצמי: במקרים רבים, הפרעות אכילה מערבות התנהגות של הקרבה עצמית למען צרכיהם של אחרים )בעיקר הוריהם.( המטופלים מדווחים על תחושת עצמי חלשה, על התעלמות מצרכיהם האישיים, ועל מושקעות בריצוי אחרים ועמידה בציפיותיהם. למעשה, הם חשים כי אינם ראויים לכך שאחר יהווה זולתעצמי עבורם ויהיה מוכן לוותר על צרכיו על מנת לשרת אותם. מרגישים לא ראויים לתפוס מקום בעולם, וחוסמים את האפשרות שמישהו ישמש כ-זולתעצמי עבורם. במקום זאת, משמשים זולתעצמי עבור אחרים. כאשר מקדמים את צרכיהם האישיים חשים אשמה. כזכור, על פי
פסיכולוגיית העצמי, צרכי זולת עצמי ממשיכים להתקיים לאורך כל החיים.
אוכל כ-זולתעצמי: באנורקסיה, האוכל משמש כ-זולתעצמי משקף. הצרכים הגרנדיוזיים שלהם ממומשים ע"י תפיסתם את עצמם כבעלי כוחות שמאפשרים להם להימנע ממזון. בבולימיה, האוכל מהווה זולתעצמי אידאלי, נתפס כבעל כוח אומניפוטנטי ומספק הקלה, רגיעה ועזרה בוויסות רגשי. אקט של זלילה נחווה עבורם כסיפוק עצמי שאינו מגיע להם, והם
מגנים על האוכל על ידי פעולת ההקאה )כשם שאחרים מגנים על זולת עצמי אידאלי אנושי.(
תמיכה אמפירית:
- מחקר אורך מנ010- הצביע על תפקיד חוסר העצמי והתפקוד כ-זולתעצמי עבור אחרים בפיתוח הפרעות אכילה, ומצא
כי מדד לחוסר עצמיות (Selflessness) ניבא פיתוח של הפרעות אכילה באחוזים גבוהים (8נ%) בטווח של שנתיים עד
ארבע שנים. אצל חולים בלבד, נמצא קשר בין גאווה בעמדה חסרת העצמיות לבין הערכה עצמית.
- מחקר אחר סיפק תמיכה לרעיון כי הפרעות מתפתחות בעקבות פערים מתמשכים באמפתיה ומניסיונות כושלים ומאכזבים להשתמש באחרים ב-זולתעצמי בילדות. נמצא כי אימהות של נערות החולות בהפרעות אכילה מתקשות בסיפוק צרכי ה-זולתעצמי עבור בנותיהן )בהסתמך על מדד .(Selflessness אצל חולות בלבד, נמצא גם קשר לסימנים דיכאוניים אצל האם, אשר מחזק את ההשערה שנטייתה של הבת לשמש כ-זולתעצמי עבור האם עולה כתגובה למצוקה
של האם.
- מחקר cross-sectional מצא כי רמות selflessness נמוכות מקושרות עם ההחלמה מאנורקסיה: חולות שהשתחררו
מהמחלקה הטיפולית עם ציון selflessness נמוך היו אלה הצליחו לשמר את ההחלמה לאורך זמן. משתנים אחרים
)רמות דיכאון, חרדה ומצב הסימפטומים ההתחלתי( לא ניבאו זאת.
יעילות הן מבחינת הפחתת
- תמיכה אמפירית לטיפול בגישת העצמי לעומת טיפול קוגניטיבי וטיפול תזונתי –
הסימפטומים ומניעת הישנותם, והן מבחינת גיבוש העצמי.
טיפול: המוקד הוא הניסיון לגרום למטופל להאמין ולקוות שאחרים יכולים להוות עבורו זולתעצמי, ושהוא ראוי לכך. הכלי הוא אמפתיה, התקרבות לחוויה של המטופל ולעצמי שלו. מנסים לעזור למטופל לפתח נפרדות ומרכז אינדיווידואלי, ללא התעלמות מצרכיו האישיים. התבססות על כשלים אמפתיים ולקיחת אחריות עליהם, לשם הפנמה של הפונקציה אצל
המטופל.