טוריל מוי – להיעשות אישה חלק ב'

לסביות כקטגוריה חשובה של הנשים העצמאיות. להיות לסבית זו דרך אחת שבה אישה פותרת את הבעיות שמוצבות ע"י מצבה הכללי. במובן הזה, יש משהו מתקדם אצל בובואר שהיא בוחרת לסביות כבחירה אקזיסטנציאליסטית לגיטימית, דרך חיים שאפשר לבחור, וזה חלק מאותן בחירות שמבטאות חירות. ובמובן מסוים אומרת שיכול להיות שלסביות היא יותר טבעית לנשים מהטרוסקסואליות, ניתן לומר שכל הנשים הן הומוסקסואליות. כל חיים ניתן לחיות בדרך

אותנטית. השאלה היא אם בובואר רואה באופציה הלסבית איזושהי דרך עדיפה לחיות את החיים, מה היא רואה כאופציה עדיפה לשחרור של נשים. במובן מסוים, תחת המשטר הפטריארכלי הנוכחי, יש עדיפות ליחסים לסביים, משום ששם אנחנו יכולים לראות יותר

הדדיות, יותר הכרה הדדית, שוויון. בובואר מגדירה לסביות באופן מאוד חד מימדי – אישה שמעדיפה נשים ולא תעלה על דעתה בשום אופן ליצור קשר עם גברים. מוי רוצה לתת הגדרה יותר רחבה. הדיון של בובואר בלסביות מציג תיאורים מאוד חיוביים של יחסים מיניים, היא מדברת על אהבה שיש בה יותר רפלקסיביות, פחות "להשיג בעלות," אין מאבק וניצחון. כל אחת היא בו

זמנית אדון ועבד, אובייקט וסובייקט. מפה ברור איך לסביות משיגה את האידיאל של הדדיות.

אך בסופו של דבר לדעת מוי, בובואר כן תעדיף יחסים הטרוסקסואליים שוויוניים על פני יחסים לסביים שוויוניים, היא רואה בהם דגם עוד יותר מוצלח של שוויוניות. ההבדל הוא שההדדיות שמתקבלת נמצאת בתוך יחסים של שונות ושל הבדל. יותר מדי דומות מצמצמת את

האינטראקציה המינית לאיזשהו שיקוף, שבובואר רואה בו נרקסיזם, כי יש ממש שיקוף הדדי, ואישה רואה ברעותה את השיקוף של עצמה. אם יש שונות ואינטראקציה הדדית, יש יותר מקום

להתפתחות ולשינוי.

"נרטיבים של שחרור" – נשארת השאלה איך בובואר רואה את העתיד? מה החזון בסופו של דבר? עד כמה נשים צריכות להשאר נשים? מוי משווה בין "המין השני," "אורפאוס השחור" של סארטר, וטקסט של פרנץ פאנון. הדיון של מוי מאפשר לנו לנסות לעמוד על הרבה נקודות

מעניינות בתוך התפיסה של בובואר. פאנון כותב את הספר שלו "עור שחור מסכות לבנות" 3 שנים אחרי המין השני אך מתעלם ממנו לחלוטין למרות שהוא מזכיר את סארטר הרבה. סארטר

מתחיל מהדגם המקרסיסטי, מעמד הפועלים צריך לפתח תודעה של מעמד ולעמיד את עצמו נגד המדכאים, המטרה היא לבטל את כל המעמדות. מצב של שוויון שבו מתבטל הייחוד של

פרולטריון. ודבר דומה סארטר רואה עבור האדם השחור – שחורים צריכים להתמודד עם הצבע שלהם מדי יום, ולכן צעד להגיע לשחרור הוא קודם כל לנכס לעצמם את השחורות שלהם, כמו מה שקרה במאבק של שחורים לעצמאות. סארטר מתאר את זה כהפרדה ונגטיביות, או גזענות אנטי-גזענית – האדם השחור מציב את עצמו מול האדם הלבן ובסופו של דבר תהיה חברה שהיא

נטולת פריוולגיות לחלוטין על בסיס צבע, כך שצבע עור יחשב לדבר מקרי ללא חשיבות פוליטית. ככה שהשלב השני צריך להיות שלב כמו מהותני, שבו הגזע נתפס ככולל תכונות מסוימות, יש מהות כלשהי שחורה, ויש פוליטיזציה של צבע עור, כשהמטרה הסופית היא דה-פוליטיזציה של

צבע העור. בתנאים לא גזעניים בכלל לגזע לא תהיה שום משמעות פוליטית. במילים אחרות,

החזון של סארטר הוא להפוך את המושג המופשט של אנושות אוניברסלית למציאות קונקרטית. המאפיינים הגופניים שעל פיהם יוצרים היררכיות, יש צורך בביטול של המאפיינים הגופניים כי

בחזון שלו הם חסרי חשיבות. "עור שחור מסכות לבנות-" כתוב בסגנון שונה משל סארטר, סגנון הרבה יותר אישי ומגוון. מתוך כך עולה היחס המורכב של האדם השחור שחי תחת משטר קוניאליסטי והזהות שלו. פאנון מבטא לא רק את הסתירות בקינון של הזהות, אלא גם את הכאב, הבלבול שהם חלק מההתנסות של שחורים תחת התנאים הללו. הזהות שמכוננת היא מאוד סתירתית, מדובר באנשים שחיים למשל בשפה של הכובשים, זו שפת האם שלהם. השלב השני בדיאלקטיקה זה לא משהו שיכול אח"כ

להזנח ולהעלם.