טוריל מוי – להיעשות אישה

מציעה שתי פרספקטיבות לגבי המאבק החברתי. "האישה העצמאית," פרק מתוך ספרה, בובואר מדברת על אישה שנמצאת בשלב הביניים שעדיין יש בו דיכוי, אך היא כבר מצאה אמצעים לשחרר את עצמי, היא בחצי הדרך. מנסה להיות משוחררת בתנאים שהם עדיין משעבדים, מנסה להכניס את העתיד לתוך ההווה. הטענה של בובואר שהיא עקבית למחשבה שלה, שתנאי הכרחי הוא עצמאות כלכלית לנשים, כל עוד נשים לא יכולות להרוויח כסף ולעמוד בזכות עצמן מבחינה כלכלית, הן תלויות בגברים. היא רואה כבר ב1949- את הבעייתיות שבכניסה של נשים לשוק העבודה, משום שבדיוק בגלל מה שמכונה בהמשך "המשמרת הכפולה." חוץ מזה היא טוענת שהרבה פעמים העבודות שפתוחות בפני נשים הן פחות אטרקטיביות, ולכן לא מפתיע שחלק מהנשים (אלו שיכולות להרשות לעצמן) בוחרות להישאר בבית, משום שבכל מקרה הן

יצטרכו לעשות את עבודות הבית. תחת התנאים האלה נשים נלכדות בהחלטה בין שתי רעות: ללא עבודה בשכר הן נתונות לניצול גברי, ועם עבודה בשכר הן מוצאות עצמן עובדות במשמרת כפולה תמורת שכר מועט בלבד. זה מסביר למה נשים חד הוריות בדרך כלל במצב כלכלי פחות טוב. יש צורך בשינוי של אופן ההתנהלות של שוק העבודה, וגם כמובן יותר עזרה כספית במה שקשור בגידול ילדים. טוריל מוי מגדירה את הפרדוקס שרק עבודה יכולה לשחרר את הנשים, אבל שום דבר לא משעבד אותן יותר מהעבודה עצמה. בראשה של בובואר היא חושבת על המהפכה הסוציאליסטית כאיזשהו דגם לחברה שוויונית, שבה ילדים וילדות גדלות באותו אופן ותופסים את אותן עמדות בספרה הציבורית. מדברת על כך שאמהות צריכה להיות וולנטרית, שלא תכפה

על נשים, צריך שאמצעי מניעה והפלות יהיו חוקיות – בכך לאפשר חירות אמיתית. השתתפות של

המדינה בחופשת לידה, הכרה בשונות של נשים, כך שנשים לא יפגעו מעצם כך שהן צריכות ללדת. נשים עצמאיות היא מגדירה כנשים שיש להן עמדה של יתרון משום שהן מוצאות אוטונומיות

חברתית וכלכלית במקצוע שלהן. אך המצב של נשים עצמאיות הוא כולל קונפליקט, כי כאמור הן

מנסות לחיות את העתיד לפני שהתנאים האובייקטיביים בשלו. בנוסף לכך, האישה העצמאית חווה קונפליקט נוסף, בין האינרטסים המקצועיים שלה לחייה המיניים. בני אדם אוטונומיים הם ישויות מיניות, גבר ואישה הם אנשים שמיניות זה חלק מכונן בחיים שלהם. ולכן, אם אישה צריכה לוותר על המיניות שלה, היא צריכה לוותר על חלק מהאנושיות שלה. אבל מה שנדרש מנשים עצמאיות כדי שיצליחו בשוק העבודה ובמקצועות ה"גבריים," זה לוותר על החלק המיני שלהן, כי הן צריכות להיות במובן מסוים גבריות, לא לשדר את מה שהנשיות הפטריארכלית משדרת (פיתוי, העמדה כאובייקט מיני.) על זה בובואר לא תתאבל כנראה, אבל היא כן תסכים שבאיזשהו מקום יש הקרבה של המיניות לטובת קונבנציות

חברתיות. אין להן את החירות לבטא את המיניות כפי שיש לגברים. באהבה אמיתית, הדדית, יש אפשרות לאישה למזג בין המיניות שלה לבין האנושיות שלה, באופן שבתוך הפטריארכיה לא ניתן למצוא במקום אחר. משום שיש משהו במיניות של אישה כפי שהיא מובנית בתוך הפטריארכיה שהוא משפיל – כמו למשל שאישה שיותר מנוסה מינית נחשבת

במעמד יותר נמוך, ובנוסף הסבילות שנשים לומדות שכמיניות הן צריכותלתפוס את הצד הסביל- הגבר צריך להרגיש שליט, והיא צריכה להרגיש שהוא דומיננטי והיא זו שבעמדת סבילות, יש בזה עמדה משפילה, של ביטול הסובייקטיביות, היא הופכת לאיזשהו אובייקט נחדר, משהו פסיבי שעושים בו שימוש, ובכך זה מבטל את האנושיות שבה. לכן נשים חשות רתיעה ממה שנדרש מהן להיות בתוך הסיטואציה הזו. המבט המאשר את הסובייקטיביות מגבר מאפשר לאישה ליצור את החיבור הזה בין האנושיות שלה לבין המיניות שלה. בחברה עתידית אוטופית תהיה הכרה הדדית

בין גברים לנשים ונשים יוכלו להתפס כסובייקט גם מבלי נקודת המבט של גבר אוהב. הקונפליקטים בין עצמאות לבין פסיביות נעשים יותר מודעים אצל האישה. נעשית יותר מודעת לדו משמעיות של הקיום, ובכך יש לה יתרון ביחס לתפיסה יותר אותנטית, הקונפליקטים נעשים

לה יותר ברורה כי היא מתנסה בהם.