ייצוגים פנימיים של הקשר הטיפולי במתבגרים בפסיכואנליזה

מטרת המחקר: בחינת שינוי בייצוגים העצמיים של מתבגרים בטיפול פסיכואנליטי לגבי הקשר שלהם עם המטפל, ומידת

הקשר בין שינוי ייצוגים אלו לבין שינוי ייצוגי ההורים.

 

ייצוגי המטופל את המטפל: באופן בסיסי, בני נוער נוטים להיות אמביוולנטיים כלפי הטיפול והקשר הטיפולי. במחקר נמצא כי לאורך שנה של טיפול, הייצוגים החיוביים של המטופל את המטפל גברו לאורך הטיפול, אך לא היה שינוי בייצוגים השליליים. ממצאים אלה מתכתבים עם מודלים פסיכו-דינאמיים שמטרתם הגדלת רפרטואר החוויות החיוביות של העצמי

עם אחרים וחיזוק ציפיות חיוביות לעומת שליליות, על מנת להגביר תחושת חופש ובחירה בקשרים עם אחרים.

 

ייצוגי ההורים: בתחילת הטיפול לא נמצא קשר בין ייצוגי המטפל לייצוגי ההורים. לאחר שנה של טיפול, נמצא קשר בין שינוי הייצוגים של המטופל את המטפל לבין שיפור תפיסת הקשר עם ההורים. נמצאה הפחתה בחוויית המאבק לאוטונומיה מול ההורים, ועלייה ברגשות החום והתמיכה מהם. הממצאים מתכתבים עם תיאוריות המדגישות העברה, ואת הרחבת

התובנות מהקשר הטיפולי לקשרים אחרים.

 

התוצאות הטיפוליות נמצאו בקשר עם רגשות סיפוק מהטיפול, תחושת עזרה ורמות נמוכות של חוויה שלילית.

 

השלכות טיפוליות: תוצאות המחקר תומכות בתפיסת מרכזיות הקשר הטיפולי בשינויים המתרחשים במהלך טיפול של מתבגרים. הן מציעות למטפלים לפתח עמדת מוכנות וסבלנות לגבי ביטוי רגשות שליליים כלפיהם, שכן אינם חוסמים את

התעוררות הרגשות החיוביים ואף עשויים לסייע לפיתוחם.

 

 

 

 

מאמר: קשר בין מדד יחסי אובייקט וקוגניציה חברתית לבין דפוס התקשרות

 

Relationship between the Social Cognition and Object Relations Scale (SCORS) and Attachment Style in a Clinical Sample – Stein, Siefert, Stewart, & Hilsenroth

 

נקודות השקה בין תיאוריות התקשרות לבין תיאוריות יחסי אובייקט: שתיהן מדגישות את השפעת קשרים מוקדמים עם דמות מטפלת על דרך החשיבה שלנו על עצמנו ועל אחרים, ואת הפנמתן של איכויות מתוך הקשרים אל העצמי. שתי הגישות

מתייחסות לחוויות כמו איחוד, פרידה ואובדן כבעלות תפקיד ביצירה והפעלה של מודלי עבודה וסכמות מנטאליות. ואולם,

נתונים אמפיריים כן מצביעים על כך שלמרות הדמיון, מדובר על תיאוריות נפרדות ומובחנות זו מזו.

 

מטרת המחקר: בחינת האופן בו קונספטים מתוך תיאוריות התקשרות )סוגי התקשרות, כגון סטרס וחרדה התקשרותיים( נקשרים לקונספטים של תיאוריות יחסי אובייקט )מורכבות הייצוגים המנטאליים, הטון הרגשי של היחסים,( בבגרות, בקרב

אוכלוסייה קלינית )מטופלת בפסיכותרפיה.(

 

ממצאים  קודמים  רלוונטיים:  נמצאו  קשרים  בין  סגנונות  ההתקשרות  השונים  לבין  איכות  וסגנון  ייצוגים  שונה:  בעלי

התקשרות בטוחה ייצגו את הוריהם תוך רמות גבוהות של עיבוד ומובחנות, תיארו אותם בנדיבות ובפחות 'ענישה.' לעומתם, בעלי התקשרות לא בטוחה הראו פחות נפרדות מהוריהם, תיארו אותם כמענישים ולא מעורבים. מחקר על הקשר בין סגנון

ההתקשרות של אימהות לבין סגנון ההתקשרות של ילדיהן חשף שיחסי אובייקט מתווכים את הקשר.

 

השיטה: שימוש במדדי דיווח עצמי ודיווח של מטפלים. יחסי אובייקט נמדדים באמצעות מדד ,SCORS המתייחס ליחסי

אובייקט וקוגניציה חברתית בבגרות.

 

ממצאים: ככל שנבדקים דרגו את עצמם כבעלי התקשרות בטוחה יותר, כך הסיפורים העצמיים שלהם נטו להיות יותר אדפטיביים וחיוביים, ובנוסף, תיארו עצמם כבעלי ביטחון עצמי גבוה יותר. נראה כי הם בעלי ציפיות חיוביות יותר מקשרים )כולל הקשר הטיפולי,( רואים קרוביהם באור חיובי יותר, ופתוחים לרעיון של יצירת קשרים עם אחרים. לעומתם, בעלי התקשרות חרדה נטו לקבל ציונים נמוכים יותר במדדי הסיפור העצמי והתקשו לתאר יחסים חברתיים בצורה לוגית וקוהרנטית. הם הפגינו הערכה עצמית נמוכה ותלויה בתגובת אחרים כלפיהם, חוסר אדפטיביות רגשית וחוסר מעורבות

בקשרים קרובים.

 

מסקנות לגבי הקשר בין התיאוריות: ראשית, סביר להניח כי בעלי התקשרות בטוחה חוו חוויות רבות יותר של קשרים חיוביים עם אחרים שהעריכו אותם ו'-היו שם בשבילם,' ועל כן הפנימו את נוכחותם בצורה חיובית יותר. זה מתאים

לתיאוריות יחסי אובייקט, הגורסות כי חוויות חיוביות בילדות מאפשרות פיתוח קשרים בוטחים ואדפטיביים בבגרות. ואולם, ממצאי המחקר אינם מצביעים על כיווניות הקשר, כלומר, לא ניתן לקבוע כי התקשרות בטוחה הינה הגורם ליחסי

אובייקט חיוביים או להיפך.

 

תובנות על טיפול: תוצאותיהם של ייצוגים חיוביים של האחר ושל התקשרות בטוחה תורמים ליצירת קשר עם המטפל, וליכולת לחפש עזרה מחוץ לטיפול. בקצה הנגדי, בעלי התקשרות חרדה וייצוגים בלתי אדפטיביים יפגינו יכולת נמוכה להשקעה רגשית בקשרים ויחוו צורך עז בשימור קשרים למרות תחושת אכזבה חזקה מהם, ועל כן בסיטואציה טיפולית הם יתאפיינו בעוצמות רגשיות גבוהות סביב הקשר הטיפולי, ציפיות לא ריאליסטיות מהטיפול, וציפייה תמידית לנטישה על ידי

המטפל או כישלונו במענה על צרכיהם.