אקזיסטנציאליזם – תפיסה שמאמצת חירות רדיקלית. סארטר מתאר את האופן שבו הוא חושב שהעולם בנוי ובני האדם בנויים, ומתוך כך איך הם מתפקדים. טוען שבעולם ללא בני אדם, ללא תודעה אנושית, הוא עולם שיש בו רק "יש," רק נוכחות, קיום, הדבר נמצאים. האדם הוא זה שיוצר את ה"אין" בעולם, במובן שהאדם מסוגל לומר "לא," לשלול. מדובר ביכולת בסיסית
לקיום של אני נפרד. כשאנחנו אומרים "לא," אנחנו יוצרים היעדר, יוצרים מצב עניינים של שלילה, הבחנה בין יש לאין. כך למשל, האחר הוא מי שלא אני. היכולת לשלול היא היכולת
להתוות את הגבולות, של האני ושל כל דבר. סארטר טוען שהאדם עצמו הוא אין, ואי אפשר לומר עליו שום דבר חיובי, האדם הוא לא שום דבר מלבד חירות, אינסוף אפשרויות. שום דבר לא מגביל אותו. בכל רגע נתון אנו יכולים לחשוב על עצמנו כאין, כי אנחנו כבר לא מה שהיינו ועדיין לא מה שנהיה. אם העתיד פתוח בפנינו אז
אנחנו יכולים עוד רגע להיות דבר אחר לגמרי. כשהוא מדבר על קיום בעולם, הוא טוען שהחוויה הבסיסית היא של אבסורד. זה כך משום שאנו נזרקים לתוך עולם, שאין לנו שום אפשרות להסביר באופן רציונלי למה הוא כך ולא אחרת, הוא לא מניח שיש איזושהי סיבתיות במובן של למה העולם הוא כמו שהוא. לא ניתן כלל להסביר
באופן רציונלי את המצב הקיים. הנחת היסוד שמאפשרת את הטענה הזו היא שאין אלוהים,
אנחנו נטושים בעולם, אין מישהו שברא אותנו, מכוון את הדברים וכו.' לאדם עצמו יש רציונליות,
שאיפה לסדר, אך העולם לא ניתן לארגון וסדר. ובכל זאת, סארטר מנסה לחלק את הדברים בעולם לשני סוגים: סובייקטים – בני אדם, בהם הקיום קודם למהות, ואובייקטים – כל דבר אחר בעולם, בהם המהות קודמת לקיום. האדם הוא בעל תודעה עצמית, והאובייקט הוא חסר תודעה, חומר. לדוגמא, זרע של עץ אורן יגדל להיות עץ אורן, אין לו שום אפשרות אחרת. יש איזושהי מהות, מבנה בסיסי שמכריח את הדבר להיות מה
שהוא.
שום דבר חיצוני לא מגביל אותנו להיות מה שאנחנו רוצים – לא הגוף, לא המצב הכלכלי, לא החינוך של ההורים. על כל מכשול שנראה לנו שמוצב בפנינו, יש לנו את האפשרות לשלול, לחשוב על זה ולהתגבר על זה. האדם מסוגל להמציא את עצמו מחדש. לחיים שלנו אין שום משמעות
מלבד זו שאנו נייצר לעצמנו.
הלידה והמוות הן עובדות, החיים שבאמצע הן חירות. לאדם אין שום גורל, או ייעוד. האדם הוא אין שנזרק לתוך איזשהו יש, שלא מגביל אותו. הוא קודם כל קיים, ועכשיו הוא יכול להתחיל לעשות מעצמו, להיות מה שהוא רוצה להיות. אנחנו בעיני האחר נתפסים כאובייקטים, האחר תמיד יעשה אובייקטיפיציה. תפיסה קונפליקטואלית
לגבי יחסי אנושיים.
מהות=מה שהופך דבר מה למה שהוא. האדם הוא חסר מהות, אין דבר שקובע מה הוא ומה הוא יהיה. סארטר לא מבחין פה בין גברים
לנשים, אלא מדבר על בני אדם. הונאת עצמית, הכחשת החירות, היא קודם כל בחירה, ובנוסף היא מתגלמת בזה שאדם ממציא לעצמו מהות – "אני ככה, מה אני יכולה לעשות."? יש לי מהות שמגבילה אותי, שלא נותנת לי
להשתנות. להיות, בשביל הישות האנושית, זה לפעול. אנחנו בוחרים לעצמנו פרוייקטים, תוכנית חיים. אנחנו
מדמיינים את עצמנו בעתיד, ואנו פועלים כדי לממש את התוכנית. זה ליצור מהאין איזשהו יש,
להפוך את עצמי למשהו שלא הייתי קודם. הזמן הוא תנועה מתמדת, מה שהיינו אתמול זה לא מה שאנחנו היום, ההתקדמות של הזמן היא
באמצעות שלילה.
בובואר – האישה נולדת כאין, חסרת מגדר. היא נולדת חסרת מהות והיא מובנית להיות אישה,
ובכך לגלם את המהות של הנשיות ולוותר על החירות שלה.
טרנסדנדנציה – התעלות, התגברות, שימה-לאל (שלילה+עליה לרמה גבוהה יותר של קיום.) כשאנחנו מייצרים פרויקטים ומממשים אותם, אנחנו בעצם עושים טרנסדנדנציה, משום שאנחנו קובעים את עצמנו, מייצרים את עצמנו, בכל פעם מחדש. אנחנו כבר לא מה שהיינו קודם, אנחנו
יותר, הגענו למקום יותר גבוה.
"אם אין אלוהים הכל מותר" – התפיסה הניהיליסטית (סארטר מצטט את דוסטוייבסקי.) סארטר אומר שאנחנו בוחרים את הערכים שראויים לנו, אין להם ערך בפני עצמם, כל אחד בוחר את הערכים שלו ופועל לפיהם. איך אפשר לחשוב על חברה במונחים האלה? טוען שכשאדם בוחר איך לפעול, אם לגנוב או לא, אז יש לו אחריות לא רק על עצמו אלא גם על האנושות כולה. אין טבע לאדם, דרך המעשים שלנו אנו יוצרים את טבע האדם. בתקופה שבה אנשים מתנהגים באופן מסוים, זה טבע האדם. השאלה היא איך אנחנו רוצים לראות את האנושות? אנחנו לא יכולים
לרצות שיכבדו רכוש פרטי אבל לגנוב. "אדם לא נולד אלא נעשה אישה" – אישה היא במקור סובייקט, עם חירות, אבל היא נעשית אישה (אישה=מהות.) מכירה בזה שהתרבות שלנו תופסת אישה כבעלת תכונות מסוימות, והיא
לא יכולה להיות אלא רק מה שהיא. הגבר הוא אדם, חירות, הוא יכול להפוך את עצמו למה שהוא רוצה, שום דבר לא מגביל אותו. האישה לעומתו, מוגבלת ע"י טבע נתון, מולד – זו התפיסה המסורתית לגבי מהי אישה, שהנשיות היא דבר מולד. גבר מכונן את עצמו, ואילו אישה מכוננת
ע"י אחר, ע"י הגבר, השיטה, היא נקבעת למה שהיא ובמובן הזה היא אובייקט ולא סובייקט.
הנשים מתחילות עם אותו פוטנציאל, אבל לאור הדיכוי נאלצות לוותר על החירות ולתפקד כאובייקטים. לאישה יש פוטנציאל לעשות מה שהיא רוצה, היא לא חייבת להיות אישה במובן
שנקבע. הטרגדיה של נשים זה שהן הפנימו את הדיכוי שלהן, וכך הן משתתפות בדיכוי של עצמן. איך יכול להיות שזה הצליח? אנחנו כולנו שווים במקור, איך קרה שקבוצה אחת הצליחה לדכא קבוצה אחרת? נוצרה שיטה שבה לנשים יש יותר מדי רווחים שגורמים להן לשתף פעולה עם הדיכוי, יש תגמולים מלהיות אישה, ומאוד קשה לחרוג מגבולות המגדר, ואילו לאישה שהיא
נשית יש יתרונות בחברה.