להיעשות אישה – דקארט

הקוגיטו הוא דבר ודאי ולא ניתן לערעור, את כל שאר הדברים שהוא ערער עליהם זה היה באמצעות הטלת ספק תבוני. הטלת הספק רק מחזקת את עצם זה שהוא חושב, כלומר "אני חושב שאני חושב." חשוב להדגיש שזה לא רק שהוא חושב, אלא הוא חושב על זה שהוא חושב – הוא

יודע שהוא חושב, יש כאן מודעות עצמית, התבוננות עצמית, מבין מהן הפעולות של הנפש שלי, המהות שלי זו החשיבה. זה מה על פי פילוסופים רבים שמייחד את הסובייקט האנושי, לבעלי

חיים את המודעות הזו (למשל לכך שעכשיו כואב לי, עכשיו אני עצובה.)

מזהה את עצמו עם חשיבה, עם הנפש, הנפש שלו היא נפש פועלת, שמאוכלסת ברעיונות, אידיאות, מושגים. מדובר במצב סוליפסיסטי, הוא יודע שיש את עצמו בתור נפש שפועלת ויש בה

רעיונות וכו.' אפשר להטיל ספק בגוף, כי אפשר להתקיים גם בלי גוף. מציע תפיסת דואליזם אונטולוגי – יש שני סוגים של דברים בעולם, שתי סובסטנציות: דברים חומריים (הגוף) ודברים רוחניים (הנפש.) שתיהן יכולות להתקיים בנפרד, אין תלות, יתכן עולם שבו יש רק נפשות, רק דברים רוחניים, או עולם שיש בו רק חומר, בלי נפש. אצל בני האדם מדובר

ביצורים שמאחדים בין השניים, גם גוף וגם נפש. הגוף – דבר מתפשט ולא חושב/מודע, והנפש –

דבר מודע/חושב ולא מתפשט. הבעיה הפסיכו-פיזית – בעיית הקשר בין הגוף לנפש. איך אחד משפיע על השני? איך יכול להיות

שמשהו שלא תופס מקום בחלל, נמצא בתוך משהו ממשי? דקארט מוליד את הסובייקט המודרני, שהתבונה היא יכולת בתוכו. עד אז התבונה היתה משהו

שלא ממוקם בשום מקום, מכניס פנימה לתוך הנפש הרבה דברים שקודם נחשבו לדבר חיצוני. הגוף הוא לא מה שקובע מה אני בתור בן אדם, הנפש היא ישות מודעת לעצמה שמאוכלסת

באידיאות. הנפשי מתעלה על החומרי ודוחה אותו באמצעות החשיבה התבונית. השלבים הבאים יהיו לבנות מחדש את הידע. הבעיה הבאה היא איך אנו יודעים שהייצוגים שלנו באמת מתאימים לעולם שבחוץ? יש לי בראש ייצוג של עץ ירוק, אבל איך אני יכולה להיות בטוחה שזה נכון? הסובייקטיביות יוצרת מסך בלתי חדיר ביננו לבין העולם, אין לנו נגישות לעולם

 

 

 

כשלעצמו, זה תמיד דרך המחשבות שלנו, העיניים שלנו. אבל דקארט לא מספיק ער לזה, ער לזה

במובן הסוליפסיסטי, הנפש היא משהו שנוכח וגלוי בפנינו לחלוטין (מה שאחר כך פרויד התנגד.)

רקפת אומרת שזו טענה אתית חשובה, כי אנחנו תמיד מסתכלים על העולם רק דרך ההבנה שלנו,

וכך אנחנו מבינים כמה אנחנו מוגבלים.

 

באוור ממסגרת את "המין השני" ומשווה אותו ל"הגיונות," ורוצה לטעון שבובואר נוקטת במתודה ספקנית, היא נשענת על תובנות קרטזיאניות, אבל היא מנכסת את המסורת הזו מצד

אחד כדי להמשיך אותה ומצד שני כדי לערער עליה.

העבודה של בובואר היא ספקנית. הספקנות של דקארט היא שיטה שבאה לבנות ידע אחר. הספקנות של בובואר היא כנגד הדעה הרווחת – כולם יודעים מה זו אישה, אבל כולם מדברים שטויות והיא רוצה לברר באופן רציני מה זאת אישה. בנוסף, מתוך הערעור הזה על ידע שמגיע ממקור חיצוני, יש דחייה יש סמכות מוסדית והענקה ליחיד של הכוח ליצור ידיעה, ליצור תמונת

עולם נכונה. לכן אי אפשר שלא לראות את הקשר לכך שדקארט כותב את הספר שלו בגוף ראשון, כמו מן סיפור חניכה, הוא חייב לכתוב את זה בגוף ראשון כי ההוכחה שלו של קיומו עצמו היא

הוכחה שעובדת רק עליו, רק הוא יכול לאשר את קיומו שלו. הפמיניסטיות של הגל השני האשימו את דקארט בחשיבה גברית, בורדו טוענת שדקארט מציג תפיסה של ידיעה אובייקטיבית שמציבה של היודע בנקודת מבט של שום מקום. הוא טוען שבכדי ליצור ידיעה ודאית הוא מציג את עצמנו ממרחק, מרחק אובייקטיבי וביקורתי. הטענה היא

שדקארט מציעה חשיבה גברית: חשיבה בינארית, והעדפה של צד אחד על פני האחר. באוור אומרת שדקארט הוא לא אויב של פמיניסטיות, אלא שבובואר מראה לנו שאפשר לקחת ממנו דברים מאוד מועילים. מראה פנים אחרות של החשיבה הקרטזיאנית. דקארט מעניק ליחיד

את הסמכות ליצור ידיעה דרך התבוננות עצמית, ובאוור טוענת שזה מה שבובואר עושה למעשה – אומרת "אני אישה" ושמה את עצמה במוקד החקירה, בוחנת את ההתנסויות שלה. האקט הזה

של בובואר קיבל הרבה ביקורות מצד פמיניסטיות, כיוון אחד הוא שבובואר כאישה לבנה, בורגנית, ממעמד גבוה, מעמידה את עצמה כדגם לכל הנשים ובכך מוחקת את הזהויות של נשים צבעוניות, עניות וכו.' הכיוון השני הוא שבובואר מתייחסת אל עצמה כאישה שהצליחה להמלט

מהגורל הנשי, אישה אינטלקטואלית, היא על-אישה, הצליחה להתעלות, מדברת ממקום מתנשא,

ובכך מאמצת את הגבריות! שופטת נשים ממקום שמזדהה עם הגברי. באוור טוענת שבובואר במובן מוסים כותבת מחדש את ההגיונות, יש ממש הקבלות בין שני

הטקסטים. דקארט מתחיל את החקירה של מה יש בעולם דרך ההתבוננות בעצמו, מה יש בעולם? אותי, אני יש חושב. בובואר עושה אותו דבר: האם יש נשים? אני אישה, ומאשרת את קיום

הנשים במובן אחד ומצד שני מערערת על המשמעות של המושג אישה. כשדקארט אומר "אני דבר חושב" ו"אני נפש," מה אני=מה אנחנו, מהו האדם. בובואר אומרת "אני אישה," אם אני אישה בהכרח יש לי גוף (לא רק נפש.) כשדקארט מדבר על אדם, זה ברור שהוא מדבר על גבר, משום שהמין והמגדר של הגבר אינם רלוונטים לחקירה פילוסופית. הוא יכול

להרשות לעצמו לא להתייחס למגדר, כי הגבר נתפס כברירת המחדל, "הנייטרלי והחיובי."

דרך זה שבובואר אומרת שהיא אישה, היא מערערת על הרבה הנחות יסוד פילוסופיות מקובלות. היא מראה באופן מתודולוגי שאי אפשר להבין את התחום של החיים האנושיים מבלי להתייחס למגדר. החשיבה הדיכוטומית וההדרה של נשים יוצרת תפיסה של "אני=גבר=נפש" מול

 

 

 

 

 

"אחר=אישה=גוף." האדם מוגדר כמשהו לא טבעי, אלא כתרבותי. האישה מייצגת את הטבע.

צריך לחשוב מחדש על הכל. כשבובואר טוענת "אני אישה," היא שואלת את האפשרות לסוג הבידוד המטאפיזי שלפי דקארט

הוא תנאי לעשיית הפילוסופיה. משום שהיא כבר בעצם האמירה הזו מדגימה שהיא חלק מחברה, שהיא מביאה את התובנות החברתיות לתוך המחשבה שלה, היא לא יכולה אחרת. היא מתייחסת לאופן שבו אחרים מתייחסים אליה, כי לדעת שאני אישה זה משום שאני חלק מקבוצה של המין

הנשי, ככה מתייחסים אלי וככה הפכתי להיות.