להיעשות אישה – הגוף הגרוטסקי / שרה שבוט כהן

התפיסה שלנו בעולם מושתת על המגע הפיזי עם העולם, מערער את הדיכוטומיה בין גוף לנפש.

הנפש היא בגוף, הכוונה היא שאנחנו מרגישים משהו, רואים משהו, דרך הקולטנים הפיזיולוגים, החושים, באותות חשמליים מגיע למוח, ויש את ההיבט של התפיסה שלנו, איך אנחנו חשים לגבי משהו. הגוף לא סתם ככה מסתובב בואקום, אנחנו במגע עם גופים אחרים, העולם מעוצב על פי האינטראקציות עם הגופים האלה. בכך הוא מטשטש את הגבולות בין הגוף שלנו לעולם, הגוף של

האדם הוא פשוט בשר כמו שאר העולם, הוא חלק מהעולם. העולם של מרלו פונטי הוא רשת של השפעות הדדיות, הגוף הוא חלק מהרשת, ולכן הוא הולך

לגוף כאמצעי לחקור את העולם. ההכרה היא לא פעולה בלעדית של השכל או הנפש, הגוף הוא חי מודע, בעגל העדפות, מפרש את

מה שהוא פוגש ומושפע על ידו. התפיסה היא לא אובייקטיבית, היא תמיד חלקית, תלויה בהקשר. יאנג – פילוסופית פנומנולוגית, משלבת את התפיסה של בובואר ושל מרלו פונטי. במאמרה

"זורקת כמו בחורה" היא עושה ניסוי על ילדים וילדות בני ,5 בודקת איך הם זורקים כדור: הילדות לא משתמשות בכל הגוף, בכל המרחב, אלא רק בתנועה של חלק מהיד, הבנים לעומת זאת לוקחים את הגוף אחורה, תנופה, המטרה היא זריקת הכדור ולא הפעולה עצמה. הילדות

עסוקות בתנועה עצמה, באיך לעשות אותה, ולא במטרה עצמה. גם יאנג מערערת על הדיכוטמיה בין גוף לנפש, ומעמידה את הסובייקטיביות בגוף. העולם

הפטריארכלי מגדיר את האישה, אדם צריך להיות טרנסנדנטי ואימננטי. יאנג טוענת שנשים הן רק אימננטיות. אותו מתח קיים גם בגוף, בתנועה – באיך שנשים נעות בעולם, במרחב. לנשים יש

תסכול וריחוק מהגוף שלהן, מגיל מאוד צעיר מלמדת אותן להצטמצם במרחב, להיות שקטות,

עדינות.

אם הסובייקט הוא גופני, מכיר את העולם דרך הגוף, והמגדר הנשי מחזיק בגוף שהוא מדוכא, מוקטן, שואף לפחות מקום וכו' – בעצם יש פה בעיה בסובייקטיביות, ולנשים יש בעיה לבנות את

 

 

 

 

 

הסובייקטיביות בצורה אותנטית. מוביל לזרות של נשים כלפי הגוף שלהן. הנשים חוות את העולם

באופן שונה. מיכל מדברת על הראיונות שהיא עשתה עם שחקניות כדורסל: הן מדברות הרבה במונחים של גוף, נוגעות בגוף שלהן. גם כשהן מתארות דברים מחוץ לכדורסל, זה נעשה במושגים של גוף

וחוויות שהן למדו דרך הרגליים. הדגישו את תחנות החיים שלהן דרך הפעילות הספורטיבית. כולן סיפרו על עצמן שהיו טום-בוי, התנהגו לא כמו המגדר שלהן. הבנות מספרות איך הקבוצה נותנת

להן ביטחון, ביטחון בגוף ובמה שאפשר להשיג באמצעותו. ככל שיש יותר לגיטימציה לענף ספורט, כך אנחנו נראה פחות ביטויים לסביים. הקבלה החברתית לנושא תלויה באיזו עמדה שמים את השחקניות (השוואה בין קבוצה בבית ספר שיש בו גם קבוצה

של בנים וגם של בנות, לעומת בית ספר שיש בו רק קבוצה של בנות.) דה בובואר טוענת שפרוייקט חיים שוויוני מבטא טרנסנדטיות ואימננטיות של הפרט, ההשלכות צריכות להיות משחררות עבור עוד אנשים. ספורט הוא מקום בו נשים יכולות להרוויח את עצמן

מחדש ולהתגבר על הדיכוי המגדרי. נשים מצליחות להתגבר על המכשולים שבעיסוק בספורט גברי הכולל מגע גופני ברוטלי. בגלל היעדר היתרון הפיזי הן יותר צריכות להשתמש בשכל, הרבה שימוש באסטרטגיה, מכלול גדול

יותר של איכויות.

 

בובואר מציעה אופציית ביניים שהתיאוריה הפמיניסטית היתה מאוד זקוקה לה, משום שהלך והשתלט השיח הפוסט-סטרוקטורליסטי שלכאורה מעלים את הגוף בכלל. השלילה של הגוף באופן אירוני מתרחשת כבר בשלב של הגל הראשון והשני, מתוך שיקולים פוליטיים: אם הגוף קובע את המגדר בהכרח, אי אפשר לשנות, לכן הרבה פמיניסטיות רדיקליות הפרידו בין מין

ומגדר, המין לא קובע מגדר, המגדר מובנה חברתית וחורט את עצמו על הגוף, אבל לגוף עצמו אין

מה להגיד, הוא חומר שמקבל את הצורה של השיח. בשלב יותר מאוחר, התפיסה היא שהמגדר קובע את המין, השיח קובע את הגוף, ממש מעצב את האפשרויות של הגוף ואת מה שהוא יכול לממש. יש תחושה של התרחקות מהגוף שהיא גם פוליטית והיא גם אחר כך תיאורטית. הענקת קדימות ועליונות לשיחים, פרקטיקות. פוקו מדגים שמתחילים לאמן חיילים ע"י יצירה של תרגילי סדר ומשמעת, ממשמעים את הגוף. אבל לגוף

עצמו אין מה להגיד, הוא אפילו לא ממש עובדה נתונה כי כך תיווצר הגבלה.

פמיניסטיות רדיקליות שכן מדברות על המשמעות של הגוף בחייהן של נשים, חוויות כמו היריון,

שעולות בקנה אחד עם הסובייקטיביות הנשית, משום שהיא נתפסת כאימננטית – תלויה באחר – אין ניתוק בינה לבין האחר. אישה יכולה או להיות שקועה לחלוטין באחר, לטפל, או להתנתק לגמרי ולהיות "נרקסיסטית." זה באופן סטריאוטיפי המבנה הנפשי של נשיות, הנשיות נעה בין

משוקעות באחר וחוסר יכולת להבחין בגבולות לבין ניתוק מוחלט. החוויה של היריון היא חוויה שבה יש בתוך האישה אחר, אבל הוא חלק ממנה לגמרי. כשהיא

מרגישה את התנועות שלו, היא מרגישה אותו או את עצמה? הפנומנולוגיה עונה לפוסט-סטרוקטורליזם ומחזירה את הגוף. התפיסה שההכרה שלנו תלויה בגוף, אנחנו תמיד נתונים בגוף. דיקארט חושב על עצמו כנפש, שיכולה להיות ממוקדת במקום

 

 

 

אובייקטיבית, יכולה להיות בכל מקום, לא מוגבלת. הגוף מכריח אותנו לראות דברים רק מנקודת

המבט שלנו.