מהי אישה? השאלה המטאפיזית שמעסיקה את בובואר כפילוסופית. מחברת בין פילוסופיה לבין נושא חברתי שלא היה חלק מהשיח הפילוסופי עד לאותה תקופה: פילוסופים עסקו בתפקיד הנשים במסגרת המדינה, או בשאלת ההיררכיה בין המינים – הכל נכתב מנקודת מבט
אנדרוצנטרית, גברית, מתאר באופן לא ביקורתי מהן נשים ומה התפקיד שלהן, מבלי לשאול האם נשים חייבות להיות ככה? לא יכולות לעשות משהו אחר? למה הן כמו שהן? השאלות לא עולות כי מניחים שככה זה טבעי. בובואר יוצאת מנקודת מוצא שנשים הן לא התפתחות טבעית, נשיות זה
לא משהו שנקבע ע"י הטבע. ולכן הכפיפות של נשים לגברים זה לא משהו טבעי, זה מבנה חברתי,
היסטורי, תרבותי, שנתון לשינויים במהלך השנים. היחסים בין המינים הם קביעה חברתית. מנסה להסביר את זה מבחינה פילוסופית, היא לא הולכת לבדוק את זה באופן אמפירי כי זו
שאלה מטאפיזית, לא ע"י פנייה לניסיון. בוחנת את המשמעות התרבותית של המושג אישה, כאשר הטיעון המטאפיזי הוא: אדם לא נולד אישה, אלא נעשה אישה. מראה לנו תמונה של האישה כפי שהיא מיוצרת בחברה הפטריארכלית, ומערערת אותה, ומציעה הסבר משלה לאיך מכוננת האישה דרך מושג ה"אחר." לוקחת רעיונות של הגל וסארטר שבאמצעותם היא מנסה
לתת תשובה בעניין. ננסי באוור מדברת על כך שהשאלה מהי אישה קשורה לשאלה "האם יש בכלל נשים,"? זו שאלה ספקנות מבחינה פילוסופית. משווה את השאלה לשאלה ששואל דקארט – מנסח בצורה הבהירה והמדויקת ביותר את רעיונות הנאורות, ומעניק בסיס ליצירת ידע. הסמכויות המסורתיות שרווחו בימי הביניים, מתחילות לקבל ביקורת מצד הוגים ומדענים, זו תקופה של ערעור גדול של הידע הקיים בתרבות, ידע שהוא סינתזה של כתבי הקודש יחד עם פילוסופים כמו אריסטו ואפלטון. עד
המאה ה14- מה שאריסטו אמר נחשב לאמת לגבי העולם. רפורמציה, האדם התבוני במרכז וכו.'
התפתחות מדעית גדולה שמביאה לערעור גדול לגבי האמיתות הכי בסיסיות: ניוטון, לוק מדברים על זה שהעולם כמו שאנו רואים אותו הוא לא כמו שהוא באמת, למשל אנחנו רואים עולם עם צבעים אבל ניוטון יגיד שהצבעים הם לא בעולם אלא בראש שלנו, העולם בנוי מאטומים חסרי צבע/טעם/ריח, מה שיוצר את החוויה החושית זה המפגש בין העולם לחושים שלנו. אז יש את העולם כפי שאנו חווים אותו, ויש את העולם כפי שאומרים לנו (המדע) שבאמת קורה – מה צריך לחשוב על העולם? דקארט והוגים אחרים אומרים שיש לנו אפשרות לגלות דברים באמצעות
התבונה שלנו, ללא עזרה של אלוהים, כמרים וכו.' אפשר לבד להגיע להבנה ודאית ואמיתית על
מהו העולם. דקארט – הרבה אמיתות מלוות בספק, אך גם אופטימיות – אם נשתמש בתבונה שלנו אנו ניצור
עולם טוב יותר, עולם צודק ומוסרי יותר. במאמר "על המתודה" מדבר על איך ליצור ידיעה, ובהגיונות מנסה ליצור את האמונות הבסיסיות שאמורות להוות מסד שעליו יהיה אפשר לבנות את בניין הידע החדש שלנו, איך משתמשים בתבונה נכון. מתחיל ממה יש בעולם, מה קיים, רוצה להניח קרקע יציבה תחת רגליהם של בני הדור שלו. דקארט כותב ספר שעוסק
באפיסטמולוגיה=תורת הידיעה=מה אנחנו יכולים לדעת? איך אנו יודעים? מה ההבדל בין ידיעה וסברה, אמונה,? ואונטולוגיה=תורת היש=מה יש בעולם? דקארט מציע תיאוריה אפיסטמולוגית
שמחפשת מסד לידע (מסדתנית.)
הוא אומר, יש לי המון ידיעות, איך אני יודע מה נכון ומה לא? מציע את המתודה הספקנית: נשענת על הניגוד בין ספק וודאות. ודאי=משהו שאי אפשר להטיל בו ספק, וההפך. הוא מאמץ את הספק כמתודה, כשיטה תבונית, ובוחן במה ניתן להטיל ספק, ומנסה להגיע למשהו ודאי שלא
ניתן להטיל בו ספק. מה שודאי יוכל לשמש כבסיס. מטיל ספק קודם כל בידיעות שקיבל מאנשים אחרים, מספיק צל של ספק כדי לשלול את
הקטגוריה כולה. אם המקור הוא לא אמין, אם יש אפשרות שמישהו שיקר או טעה, אז כדי להיות
באמת בטוח שהוא נשאר עם הדבר הודאי – הוא דוחה את הכל. מתבונן על הידיעות שהוא קיבל על סמך הניסיון החושי, אך גם זהו מקור לא מהימן כי החושים
יכולים להטעות אותנו, המציאות מרמה את העיניים שלנו.
מעלה את השערת החלום- יש לי גוף, אני חווה דברים. אבל יכול להיות שאני חולם, בחלום אני
בטוח שמה שאני חווה אני באמת חווה. מטיל ספק בהתנסויות. אמיתות נצחיות – מתמטיקה, גיאומטריה. השערת השד המתעתע, ישות ערמומית שמטעה אותנו
וגורם לנו לחשוב ש,4=2+2 אבל בעצם אותה ישות עליונה יודעת שזה לא נכון. מתאר בהיגיון השני חוויה סוליפסיסטית=דוקטרינה שמניחה שכל מה שקיים זה רק אני ותכני תודעתי. הטענה היא שכרגע רק הוא קיים ומה שהוא חושב, הוא חושב על ספרים ואש וכו' אבל
הם לא קיימים.