להיעשות אישה

הובס שואל איך זה שבכל זאת אנחנו מכוננים חברה למרות האינדיבידואליות, מה מחבר אותנו יחד? פילוסופיות פמיניסטיות יטענו שזו חשיבה גברית כי היא מתחילה מהאינדיבידואלי ושואלת

איך זה שיש אחדים שמתאגדים? לחילופין צריך להבין עד כמה אנחנו תלויים זה בזה.

חשיבה בינארית- ניגודים, "או מוציא," או זה או זה, עקרון האי סתירה, לא יתכן דבר והיפוכו.

בנויה על הגדרה של מונחים מנוגדים, דיכוטומיה, הכלה והדרה. מישהו מועדף ומישהו לא – לבן

לעומת שחור, גבר לעומת אישה. חשיבה אמביוולנטית/דו משמעית- גם וגם, מניח שניתן לחיות עם סתירה, להיות גם עצמאיים וגם תלויים זה בזה. מי שאנחנו צומח מהאמביוולנטיות הזו, זה שאנחנו גם גוף וגם נפש, דינמיות בין שני החלקים. ההבחנה בין גוף לנפש היא מעבר למובן המושגי, ברור לנו שהם שני דברים נפרדים, אך לא מסיקים מכך את הנפרדות האונטולוגית כמו שדקארט הסיק שהן לא יכולות

להתקיים ביחד, ישויות נפרדות. חשיבה אמביוולנטית טוענת שהדברים עצמם כוללים את שניהם,

ולא תמיד אפשר להבחין בחדות בין גוף לנפש (למשל כאב.) הויכוח של בובואר וסארטר: האם אפשר לטעון שהעבד והאדון באופן עקרוני מסוגלים לאותה מידה של חופש? החופש לבחור איך להתייחס למצב הוא בלתי ניתן להגבלה על פי סארטר, מצב שבסופו של דבר מחכונן ע"י האדם. לעובדת כשלעצמן אין משמעות, את המשמעות אנו נותנים באמצעות התודעה. עבור סארטר, כל מצב שיש לו משמעות, היא ניתנת ע"י האדם עצמו, ובמובן הזה הוא טוען שאי אפשר להשוות בין מצבים, אנחנו לא יכולים לשפוט ולהגיד שלאדון יש יותר חירות מאשר לעבד, אין אמת מידה משותפת שלפיה ניתן לבדוק. המשמעות לא ניתנת מבחוץ, אין

סמכות חיצונית לכך, המשמעות ניתנת על ידינו. קרוקס– אי אפשר להשוות בין שני מצבים כך שאחד יתפס כחופשי יותר מהאחר. הטיעון של בובואר ב"מין השני," הנשים הן חירויות נפרדות באופן רדיקלי, אך הם תלויים הדדית – אם

נדמיין שאנחנו האדם היחיד שקיים בעולם, זה יהיה דימוי נורא של חיים אנושיים, משום שהערך של מה שאנחנו עושים תלוי בערך של אחרים לאותם דברים (למשל אדם שכותב ספר ואף אחד לא הקיום יקרא אותו, הוא היה יכול באותה מידה להשאיר את הספר בראש.) התגובות של אחרים הן לא שנותנות ערך, משמעות, למעשים שלנו. דרך דברים שאנו עושים, אנו מקבלים אישור על שלנו, הכרה. כל עוד לא קיבלנו פידבק לחוויות שלנו הן במובן מסוים לא קיימות, הן במעמד ודאי – אולי רק חלמתי, דמיינתי? הקשר עם אנשים אחרים הוא הכרחי, יש לנו צורך ליצור

 

 

 

 

 

פרוייקטים אבל אנחנו זקוקים לאחרים שיתייחסו אליהם. האחרים פותחים בפני עתיד – למשל בדוגמא של הספר, אם לא הייתי כותבת אותו הרעיון היה מת כשאני מתה, אם כתבתי ספר אני

חיה באיזשהו אופן ברעיונות שהשארתי. כאשר בובואר מתארת חירויות שפועלות אידבדואלית אבל גם באופן תלוי והדדי ומעניקות אישור

אחד לשניה, זה התיאור של יחסים הדדים. אך משום מה היחסים בין גבר לאישה הם לא הדדיים, לעולם לא היתה שם הדדיות, האישה מעניקה הכרה לגבר על היותו סובייקט אבל הגבר לא מעניק

הכרה לאישה ומשאיר אותה כאובייקט.

מה נדרש לפי בובואר כדי שיווצרו יחסים של הדדיות?

 

v נדיבות, במובן הזה שאנחנו צריכים לבחור להתייחס לבן אדם שמולנו גם כסובייקט,

התעלות על התפיסה הראשונית שלו כאובייקט

v שוויון, במובן של גישה שווה לאמצעים למימוש הפרוייקטים שלנו (לא במובן

הקומוניסטי.)

 

מה קודם למה, נדיבות או שוויון? בובואר מניחה שברור שאם מתקיים שוויון אז יהיה מקום יותר נוח לנדיבות. איך אפשר להסביר את ההגבלה של החירות הסארטריאנית? בובואר תגיד שאם קבוצה חברתית נמצאת במצב כזה שהעתיד שלה חסום דרך עוני, חוסר בחינוך והשכלה, את החירות שיש להם הם לא יוכלו להפעיל לטרנסנדנטיות, התפתחו, גדילה, שינוי – אלא רק כדי לשרוד. אדם שחי בעוני וצריך לפרנס את משפחתו/ה, אין לה את המשאבים כדי לחרוג מהמצב הזה, ללמוד, להתפתח. על פי סארטר – אם היא רק תרצה מספיק היא תוכל להצליח. רקפת

מוסיפה שאי אפשר להכליל את כל המקרים, למרות שזה נוח לנו להתסכל ככה על העולם. אימננטיות – יש חופש, אבל הוא לא יכול לבוא לידי ביטוי במובן של פריצה טרנסנדנטית, של

חריגה ושינוי המצב הנתון. יוצר חיים של הישנות, מעגליות. במוסד הנישואים יש אובייקטיפיקציה ודיכוי שמדומה לכוח טבע. אנחנו לא יכולות לשנות את זה באופן אינדיבדואלי, זה מוסד מובנה מראש ברוב התקופות כמוסד לא שוויוני. האפשרות של לא להכנס למוסד הזה קיימת אך היא מציבה את האישה במצב אפילו פחות טוב. אנחנו נקבעות

להיות רעיה/אם וזה מעניק לנו את האימננטיות באופן אוטומטי.