להיעשות אישה

תוכן עניינים

דה בובואר מתארת את מה שהיא רוצה עבור נשים, או שהיא מתארת את הלך הרוח בחברה? נראה כי דה בובואר מחשיבה יותר את הגבריות אך זה תלוי איך מסתכלים על זה ואיך קוראים אותה. כדי להבין את

המציאות, יש להסתכל עליה ולתאר אותה, כיצד אנו תופסים את המושג אישה. נשים חיות בחברה שבה הן מדוכאות כקבוצה, ע"י גברים כקבוצה. הקבוצה החזקה היא זו שחילקה את התכונות האנושיות למה גברי ומה נשי. בתור נשים מה אנו אמורות לעשות עם התכונה של רציונליות

שנחשבת גברית? יש אפשרות להציג מאמר בכיתה עם בונוס התלוי ברמת ההצגה ,2( ,5 או 7 נק' בונוס.) להביא את התמצית

של המאמר, נקודות מרכזיות או טיעון מרכזי, ניסיון להוכיח משהו, הצגה טובה תהיה עם ביקורת!

להעלות שאלות וספקות. נתחיל את הקורס מהתבוננות קצרה בחייה של דה בובואר, איך התקבל "המין השני," היא כתבה

אוטוביוגרפיה "זכרונות של נערה מחונכת" שהיו הרבה פעמים מאוד שערורייתיות ועוררו עניין רב, חייה האישיים השפיעו על איך שהתייחסו לכתיבה שלה. הרבה פרשנויות מתעסקות בשאלת ההשפעה בין

סארטר לבינה, עד מותה ב1986- לא התייחסו אליה כהוגה בפני עצמה, חשבו שהיא וסארטר הם גוש אחד והיא רק מדגימה את התפיסות שלו. חלק מהמהפך היה שהתחילו לקרוא יותר לעומק את דה בובואר והבינו שהיא "תלמידה לא נאמנה" שלו, היא גם אקזיסטנציאליסטית כמוהו. סארטר טען שאנחנו לא  מוגבלים ע"י כלום, אם אנחנו לא משיגים את מה שאנחנו רוצים זה תירוצים, משום שיש לנו תודעה ויכולת לחשוב ולהתגבר על הדברים החיצוניים הללו, ובעצם אנחנו יכולים להיות כל מה שנרצה אם רק

נרצה מספיק. יש בתפיסה משהו מאוד אכזבי כלפי בני אדם, שיפוט מאוד בחומרה כלפי עצמנו. האדם נולד ל"כלום," יש כמובן ערכים אך על האדם לבחור את הערכים הנכונים. שניהם ניסו לחיות ככה, הם כרתו ברית שהם יהיו שותפים לחיים במשך כל חייהם, באופן לא מונוגמי ויגידו את האמת זה לזו. המשמעות

עפ"י רקפת היא שכל יום מחדש הם בוחרים להיות ביחד, מעמידים את הקשר במבחן כל פעם מחדש.

 

היא קורבן של הסקסיזם וכל הדברים שהיא מתארת.

נולדה ב1908- בפריז למשפחה בורגנית מכובדת, בת בכורה מבין שתי אחיות, חינוך שמאוד מגביל נשים –

אמורות להנשא, להיות בבית, ללדת ילדים. מגיל צעיר היתה אתיאסטית.

 

 

 

 

הרעיון הוא שאנו נזרקים לעולם שאין בו משמעות, אין תכלית, אין עקרונות או ערכים

(אקזיסטנציאליזם.) מגיל צעיר מחייבת את עצמה לחיים של לימוד, קריאה, כתיבה, הודעה. ב1929- עוברת מבחני הסמכה בפילוסופיה והופכת למרצה באוניברסיטה (האישה התשיעית שעברה, והצעירה ביותר בתחום הפילוסופיה עד אותו היום.) בהמשך יוצרת קשר עם סארטר, מנהלים חיים פוליאמוריים, אך הם מתחייבים אחד כלפי השני לספר את האמת לגבי מה שהם עוברים – לא מייפים את המציאות, לא משקרים לעצמך/אחרים, יש

את האמת שהיא לפעמים מכוערת אבל הם מחוייבים לאמת הזו! העבודה שלה בתור מרצה, מאפשרת לה להיות עצמאית מבחינה כלכלית. אורח החיים שלה ושל סארטר היה מאוד קשוח, של שעות קבועות של כתיבה. ממשיכה לעבוד בתקופת הכיבוש הנאצי, בזמן שסארטר

שבוי מלחמה במשך 9 חודשים (כמו המון פילוסופים אחרים.) מפרסמת לאורך החיים גם כתבים פילוסופים טהורים, וגם נובלות ורומנים שבמקרים רבים מבוססים על  החיים שלה, מחזה אחד, וארבעה כרכים אוטוביוגרפיים-אשר מביאים לביקורת עליה. הספר הראשון שלה, בא לבחון את הטענה של הגל – אנשים תמיד עוינים אחד לשני באופן בסיסי, כל אדם מבקש את

המוות של רעהו. ב"אתיקה של דו משמעות" היא משנה את התפיסה, אנשים הם לא חד-מימדיים. כשהיא

טוענת את זה מדובר בטענה חדשנית.

התגובות לפרסומיה של בובואר הן מאוד אמביוולנטיות, רק לאחר מותה יש תחייה של הכתבים שלה,

הדברים מתחילים להיבחן לעומק מבחינה פילוסופית ופמיניסטית, המחקר בתחום שלה מאוד מתרחב. היום היא מוכרת כאם של הפמיניזם, הספר שלה נחשב כספר מכונן בפמיניזם. חשוב לציין שהיא קיבלה

קרדיט גם קודם, אך הוא היה מלווה בבחינה סטריאוטיפית של מי היא וזה. היא כותבת על מיניות של נשים ב"מין השני," פריג'ידיות – מבקרים רבים מתמקדים בדבר הזה, משהו לא בסדר איתה במובן המיני, השוו את הספר לספרות זולה, מדריך מיני מודרני. זה אומר משהו על החברה

שבה היא נמצאת, למה בזה מתמקדים? יש בספר ניתוחים היסטוריים, סוציולוגיים, מרקסיסטיים, פסיכו-אנליטיים, מנתחת שם דמויות ידועות של גברים ושל נשים כדי להגיע למסקנה לגבי דמות האישה

בספרות. הספר מעורר שערוריה כספר על מין! ויש מעט התייחסות לניתוח החברתי והפוליטי. כבר בשנות ה80- "המין השני" נתפס כמיושן, כמציג רעיונות של הגל הראשון-הפמיניזם הליברלי, שוויון הכרוך בהשגת האיכויות הגבריות. ניתן לראות שבהתחלה הדברים שהיא כותבת הם כ"כ רדיקליים, אך

מהר מאוד הרעיונות האלה נעשים מאוד רווחים ולא רלוונטיים. נכתב טרום זמנו אך הופך טריוויאלי. באותה תקופה היתה התעוררות בצרפת של פמיניזם פוסט-סטרוקטורליסטי, פוסט-מודרני, וההוגות הללו

תופסות את המקום המרכזי גם בצרפת וגם מחוצה לה.