מתי, פרק ה,' פסוקים 17-19 )הדרשה על ההר( בפסוק 17 ישו אומר שהוא מתכוון לקיים את כל חוקי התורה ולא לעבור על חוקיה. הוא אומר שצדקתם של מאמיניו צריכה להיות גדולה משל המנהיגות הדתית בתקופתו. בפסוק 18 הוא אומר שכאשר הכל יתקיים, לא יהיה צריך לבצע את התורה. אפשר לבטל את התורה כשיגיע משיח
ומאמיניו של ישו האמינו שהוא המשיח. לכן, לאחר הופעתו ישו כביכול צריך להפסיק לקיים את מצוות התורה. יש פה סתירה, משום שישו אמר שהוא מתכוון להמשיך לקיים את חוקי התורה, אבל לפי דבריו אין צורך להמשיך לקיים את חוקי התורה לאחריו. אם נניח שהמילים "דברי הנביאים" ו- "עד אשר יקיים הכל," ניתן לייחס את הנאום לישו. ללא המילים האלו, ישו מצהיר על דבקותו הנצחית בתורה. כך נראית השיטה הפרשנית של ישו מיוחדת במינה. הוא נראה כמצהיר שלא בא לבטל, כי
אם לקיים.
ייתכן כי מדובר בהצטדקות של ישו ובהתגוננותו מפני ההאשמות שהאשימו אותו. בכך הוא אומר שלא הביא דת חדשה, אלא כן בא לקיים את התורה. זוהי התנגדות לדברי מתנגדיו. אם הדברים האלה אינם של ישו, אלא של חוגים יהודים-נוצרים, ייתכן שהם עומדים על מחלוקת בתוך הקהילה הנוצרית הקדומה. התורה היוחננית-פאולינית אומרת שמרגע הופעת ישו, התורה מתבטלת. ייתכן כי היו חוגים בקרב הנוצרים שהתנגדו לכך. יכול להיות שבגלל זה שמו את הדברים האלו בפי ישו, כדי
לפתור את הויכוח.
לפועל "לקיים" יש משמעות נוספת – להעמיד דברים על דיוקם, להבין את המשמעות הנכונה של הכתוב. אם זו הכוונה, אפשר בהחלט לייחס דברים אלה לישו. כנראה שישו בא לטעון שרק הוא מפרש את התורה בדרך הנכונה וכל מי שפועל לפי הפירוש שלו – מקיים את התורה כמשמעותה וככוונתה. מי שלא פועל לפי הפרשנות של ישו – מפר את התורה. ויכוחים כאלה קיימים עד האלה
ביהדות, בזרמים השונים. ישו כאן מצטייר יותר כרבי, מורה הלכה ולא שונה מאחד החז"לים, שיש לו
פירוש משלו לתורה ורק מי שמפרש את התורה כמוהו ייכנס למלכות שמיים.
פרשנותו של ישו לתורה
עפ"י החוק המקראי, אדם שרצח אחר )אפילו אם בשוגג( מות יומת ואין לו שום דרך להתחמק מזה. ישו אומר בפסוקים 20-21 שזה ברור מאליו, אבל שגם אדם שיכעס על אחר לחינם משול לרוצח. יש
כאן הקצנה של תפישה יהודית נפוצה וידועה, על פיה עבירה גוררת עבירה ואמרה ידועה של חז"ל: "המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים." ישו הולך בקו קונבנציונאלי שמוכר לנו מחז"ל. הוא בעצם מרחיב את חוקי הרצח. ההערכה היא שאדם לא קם בבוקר ומחליט לרצוח, אין לו שום סיבה לרצוח את שכנו כאשר לא היה ביניהם ריב. ישו אומר שלא ייתכן שהתורה תאסור על רצח, כי ברור שאסור לרצוח. בכל זאת אלוהים ציווה עלינו בעשרת הדברות לא לרצוח, משום שיש פרשנות נסתרת
מאחורי הדברים. הפרשן חייב לפרש את הכוונה הנסתרת.
בשנת 622 לפנה"ס, מחבר ספר דברים )פרק י"ט( ביטל את הלגיטימציה של כל מקדשי ה' בכל
הארץ והעניק לגיטימציה למקדש אחד ויחיד – מקדש ירושלים. מאחר שכל מקדש ברחבי הארץ אינו לגיטימי ולא יכול להעניק הגנה לרוצח, אלא מקדש ירושלים בלבד, המחוקק תוהה מה קרה אם מישהו בצפון הורג? לכן צריך להקים ערים במרחקים שווים, כדי שכל רוצח יוכל להגיע לשם
במהירות. שם הוא יקבל הגנה. אם הרוצח מתגלה בעיר המקלט כרוצח במזיד, מותר להוציא אותו מעיר המקלט/מהמקדש ולתת אותו ביד גואל הדם. עד החידוש הזה, לא ניתן היה להוציא את הרוצח
מהמקדש אם הוא לא יצא משם מרצונו החופשי.
כאמור, ישו אומר שחוקי הרצח ברורים. לכוונתו של ישו, האל מתכוון שכבר הכעס הראשון שלך על אחר, כאן מתחיל התהליך שיכול להוביל לרצח. אם אדם כעס ולא התפייס, הוא נחשב כרוצח. זו
הכוונה של לא תרצח, לפי ישו.