מות הכפרה של ישו
במקרא רווח המנהג להקריב קורבן ובדרך כלל הקורבן הוא בהמה כלשהי, זאת כדי לכפר על חטאים. כאשר אדם מבצע חטא בשגגה הוא מביא קורבן לבית המקדש ודם הקורבן מכפר על חטאו של
האיש. זה נפוץ לא רק בישראל, אלא בעולם העתיק כולו. אולם, מניין הגיע הרעיון שמותו של אדם, או
במקרה של ישו – מותו של אל – מכפר על חטאי רבים, על חטאי האנושות כולה? עפ"י ספר במדבר, אדם שרצח בשגגה לא זכאי לצאת לחופשי מעיר המקלט, גם אם גואל הדם מוכן לוותר ולא לבצע גאולת דם וגם אם משפחת הקורבן סולחת לו. הוא לא יכול לצאת זכאי כי עפ"י התפישה של המקור הכהני בתורה, במדבר ל"ה, פסוק 33 – הדם יחליף את הארץ. ההגנה על רוצח בשגגה בתוך עיר מקלט משאירה את הארץ בטומאתה. אי אפשר לכפר לארץ אלא ע"י הוצאתו להורג של הרוצח. יש
כאן דילמה. אם לא יוציאו אותו להורג )עפ"י החוק אי אפשר להוציאו להורג כי הרג בשגגה( איך יכופר לארץ? השיטה של החוק הכוהני היא שהרוצח בשגגה יושב בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול אשר יהיה בימים ההם )פסוק .(28 מותו של הכהן הגדול מכפר על החטא של הרוצח בשגגה. מישהו מוכרח למות כדי לכפר על הדם שנשפך. מאחר שאי אפשר להוציא להורג את הרוצח, הארץ תישאר בטומאתה עד שהכהן הגדול ימות ובמותו יכפר על החטא. יש כאן תפישה שמותו של אדם, במקרה
זה הכהן הגדול, מכפר על חטא חמור ביותר והוא חטא הרצח.
הרעיון הזה התפתח בספרות חז"ל. במדרש תנחומא על ויקרא המוות של מרים סמוך לפרשת פרה אדומה. חז"ל שואלים מדוע מספרים על מות מרים דווקא אחרי חוק הפרה האדומה
)דברים/במדבר(? – כדי ללמד שכמו שאפר הפרה מכפר, גם מרים מכפרת במותה על חטאי העם.
מדוע קוראים את פרשת "אחרי מות" ביום הכיפורים, למרות שבניו של אהרון מתו בחודש ניסן )ויקרא
ט"ז?( משום שכמו שיום הכיפורים מכפר, כך מותם מכפר.
ישו הוא לא אדם, הוא אל. מות הכפרה של ישו הוא מות כפרה של האל עצמו. אל במקרא או בכלל ביהדות הוא בן-אלמוות, הוא לא יכול למות. אל לא יכול למות, להתענות, או לסבול סבל פיזי. הוא
יכול לסבול סבל רוחני )לכעוס, לקנא, להצטער.( אם הוא לא יכול למות, הוא לא יכול לחזור לתחייה.
זה רעיון שאינו מקראי ואינו יהודי בכלל. כאשר ישו, בתור אל, אומר שהוא הולך למות ולקום לתחייה, האוונגליסטים יוצאים מתוך החשיבה היהודית. בכל זאת, הציטוטים באוונגליונים בסיפור הזה ")הדם הנשפך בעד הרבים(… הוא ציטוט מהמקרא – דרך דניאל ועד הברית החדשה. כלומר, הרעיון של אדם שמת לכפר על חטאי אחרים הוא רעיון מקראי ויהודי. הרעיון שאל מת וקם לתחייה הוא רעיון פגאני, זה מופיע בתרבויות פגאניות רבות בכל העולם העתיק. המוות של אלי העולם העתיק הוא אינו מות כפרה. הם מתים וקמים לתחייה בלי לכפר על חטאי המאמינים. יש כאן שילוב של אדם שמת
לכפר על חטאי הרבים ביהדות ואל שמת וקם לתחייה בעולם הפגאני – שניהם השתלבו באישיותו של
ישו. בשיעור הבא נראה איך העניין הזה מתקשר לתחיית המתים אצל דניאל ואצל ישעיהו.