מות הכפרה של ישו – הטקסט בישעיהו, נ"ב-נ"ג מכיל שיר שנקרא "שיר עבד ה."' השיר הזה הטריד מאוד את הפרשנים. היו ניסיונות שונים להבין על מי מדובר, מי זה עבד
ה' בישעיהו. המדברים בשיר הם עם ישראל. הם מדברים על המסכן הסובל את החולי ואת העוונות.
יש כמה הצעות במחקר לגבי מיהו אותו עבד:
.1 זיהוי עבד ה' עם דמות היסטורית ממשית – אנשים כמו המלך עוזיהו )שחלה בצרעת,( הנביא ירמיהו )סבל מבני דורו( ואפילו משה )שסבל מהתלונות של העם במדבר,( או כורש וכן הלאה. לא הייתה אישיות היסטורית שמוזכרת בתנ"ך ושאפשר לזהות אותה עם העבד
הזה שלא הוצעה במחקר. אופציה זו נפסלת משום שאין דמות ברורה ויחידה שאפשר לשייך
אליה את השיר הזה.
.2 קבוצת חוקרים שלא מקבלים את האפשרות שמדובר באישיות היסטורית ממשית וידועה,
אלא חושבים שמדובר באישיות אינדיבידואלית שעוד לא נולדה, כלומר המשיח שעתיד לבוא.
.3 זיהוי העבד עם עם ישראל כולו, או עם קבוצה של צדיקים מהעם.
אם רואים את העבד כמשל לעם ישראל, ניתן להבין את משמעות השיר. זה מתאים למצבו של עם ישראל בגולה. הדוברים כאן הם הגויים. ההנחה היא שמי שמדבר הם אומות העולם וזאת תפישה די
ייחודית ומהפכנית, שרואה בה' אלוהי ישראל את אלוהי העולם כולו. זה דבר שלא היה לפני ישעיהו. לכן, החובה להכיר בו ולעבוד אותו מוטלת על אומות העולם, אך בפועל הם לא עובדים אותו ולא מכירות בו. כל הגויים לא מבינים שה' הוא גם אלוהיהם והם צריכים לעבוד אותו. העם היחיד שעובד את ה' הוא ישראל. עפ"י תפישה זו, ישראל נענש, מכפר בסבלו על חטאי הגויים וחטאי הגויים הם
עבודה לאלים אחרים ואי הכרה בה.' לפני ישעיהו השני לא הייתה הכרה מונותיאיסטית בישראל. עפ"י ישעיהו השני, ה' החליט להעניש את עמו וקצב זמן לעונש זה. זה לא משנה למה הוא החליט להעניש את עצמו כי ככה הוא החליט. הוא קצב זמן ותקופת העונש הסתיימה עם בואו של כורש. ה'
הוא האל היחיד של העולם כולו, משמע העולם כולו חייב להכיר בו. הם לא מכירים בה' וישעיהו השני שואל את עצמו למה ישראל נענשו ולא העמים. תשובתו היא שישראל סובלים כדי לכפר על חטאי העמים האחרים. בעיני ישעיהו השני כורש הוא משיחו של ה' ואין בעיניו שום ציפייה למשיח שעתיד לבוא. בעיניו עם ישראל כבר נגאל, הגאולה הגיעה בימיו של כורש. האופציה הזו מאוד מתאימה לתפישות של ישעיהו השני, שבעיניו העולם כולו צריכים להכיר באלוהי ישראל. גם הדימוי של המוות בפסוק 8 רומז לגלות. הגלות נתפשת בתור מוות של עם ישראל. זה מזכיר קצת את חזון העצמות
היבשות של יחזקאל. לא רק בעיני ישעיהו, גם בעיני כותבים אחרים, הגלות נתפשה כמוות של העם.
בסופו של דבר הוא קם לתחייה ויקבל שכר על כך שכיפר על חטאי הגויים.
הנבואה של ישעיהו השני, שמתייחסת לעם ישראל, נלקחה ע"י דניאל לחלק החזונות. חלק זה נכתב ברובו לאחר גזרות השמד של אנטיוכוס. דניאל, מחבר החזון האחרון )י,' י"א, י"ב,( מדבר על קבוצה
שנקראת "המשכילים." תפקיד המשכילים הוא ללמד את העם, כמו שנאמר בדניאל י"א, פסוק .33
דניאל מזהה את דמות העבד עם קבוצת הצדיקים בעם. הוא מדבר על סבלם של אותם משכילים, שנכשלו בחרב ובלהבה. שכרם באחרית הימים יהיה טוב, הם יתוגמלו. מחבר החזונות בדניאל שואל את המושגים האלה משיר עבד ה' בישעיהו, אבל אצלו עבד ה' כבר לא משל לעם ישראל כולו, אלא משל לקבוצה מסוימת בתוך עם ישראל, שהיא זו שסבלה והתענתה כמו עבד ה.' אחרי מותם, הם
יקומו לתחייה ויזהירו כזוהר הרקיע וככוכבים לעולם ועד.
בדניאל פרק ג' מסופר שנבוכדנאצר הכין פסל גדול וציווה שכל נתיניו בכל רחבי האימפריה שלו, יפלו וישתחוו לפסל ברגע שישמעו קולות של מוזיקה. עבר כרוז והצהיר על זה. מי שלא ייפול על פניו וישתחווה לפסל, יושלך אל כבשן האש הבוערת. ברגע שנשמע התזמורת, כל העמים נפלו והשתחוו לפסל של נבוכדנאצר, מלבד שלושה יהודים, שרים בכירים בחצרו של נבוכדנאצר )חנניה, מישאל ועזריה.( זה מזכיר את גזרות השמד, כאשר היהודים נאלצו להשתחוות לפסל של זאוס. נבוכדנאצר חוקר אותם, נותן להם הזדמנות נוספת להשתחוות והם מסרבים. הוא נאלץ להשליך אותם לכבשן
האש הבוערת. בסופו של דבר הם יוצאים ללא פגע מהכבשן, שערם לא נחרך ובבגדיהם לא נדבק ריח של עשן כי דמות אלוהית כלשהי ירדה לכבשן והצילה אותם. כאשר הרבה יהודים מסרו את
נפשם על קידוש ה' בימי אנטיוכוס, נותנים להם כדוגמה את השלושה האלה. ככל שיותר יהודים מסרו עצמם על קידוש ה' ולא ניצלו, נוצרה סכנה. אם לא מבטיחים לצדיקים שמוסרים את נפשם על קידוש ה' תגמול כלשהו, כולם היו מעדיפים להשתחוות לזאוס ולאכול חזיר. לכן התגמול שהוצע להם כדי לפתור זאת, הוא תחייה מאוחרת יותר. התוכנית, כפי שהיא מסתברת מקריאה בדניאל י"ב, היא
שרבים מהמתים יקומו לתחייה, גם הצדיקים וגם הרשעים. לאחר שיקומו לתחייה הם יעמדו למשפט. חלק יחזרו לחיות את חייהם על פני האדמה, זה לא על-מוות או גמול בעולם הבא. הם ימשיכו את
חייהם מהנקודה בה הפסיקו. הרשעים נידונו לחרפות.
הרעיון שעבד ה' הוא עם ישראל שמכפר בסבלו על חטאי הגויים עבר אצל דניאל למשכילים. כעת הוא חל אך ורק על המשכילים, הקבוצה שתפקידה ללמד את העם. הם סבלו, נהרגו והובטח להם שיקומו לתחייה נשגבים מכפי שהיו. בסופו של דבר, הקטעים שעוסקים במות הכפרה של ישו מצטטים
ומסתמכים על ישעיהו וגם על דניאל. ישו הפך להיות האדם שמת כדי לכפר על חטאי האנושות, שלו
קדמו המשכילים ולהם קדם עם ישראל.