דרכו של יוסף בן מתתיהו בכתיבת ההסטוריה
התפתחותה של ההסטוריוגראפיה היהודית בימי הבית השני רבת פנים הייתה. מבין יוצריה היו שהמשיכו את צורותיה של הכתיבה ההסטורית המקראית תוך התאמתה לרוח הזמנים החדשים כדוגמת ספר מכבים א.' אחרים ויתרו לחלוטין על מסורת כתיבה זו וסיגלו לעצמם את שיטות התיאור של ההסטוריוגראפיה היוונית. על סוג זה נמנו שלושה הסטוריונים ידועים: יאסון איש
קירני, יוסטוס איש טבריה ויוסף בן מתתיהו הלא הוא יוספוס פלאביוס.
פרסומו של יוספוס כהסטוריון בא לו הודות לשני חיבוריו הגדולים: "מלחמת היהודים" שפורסם
בין 75-79 לספירה ו"קדמוניות היהודים."
כתיבת הסטוריה מעין זו היא בהתאם לדרך המלך של ההסטוריוגראפיה העתיקה שרוב נציגיה
הבולטים כתבו את קורות זמנם או את קורות התקופה הסמוכה לזמנם. תיאור תולדות ההווה,
מכיוון שהכותבים עצמם מצויים היו בשעת מעשה, עושה את ההרצאה ברורה ביותר.
תנאים נוחים הכשירו את יוסף בן מתתיהו להיות ההסטוריון של ההווה בו הוא חי. הוא היה לא רק עד להתרחשויות אלא גם נטל בהם חלק פעיל והכיר במידה שווה את שאירע בשני המחנות
היריבים. יוספוס מדגיש את השתתפותו הפעילה ברבים מן המאורעות.
ההסטוריוגראפיה העתיקה פיתחה רעיונות נכבדים על מהותה; בראש ובראשונה הודגשה אהבת האמת כתכונה הראשית המאפיינת כל הסטוריון אשר מכבד את עצמו. יוספוס אף סיגל לעצמו
בחיבוריו השונים הצהרות ברוח זו.
אויבו הגדול של ההסטוריון הוא הפחד מתקיפי עולם והתקווה לשכר. על כן צריך הסטוריון להיות בראש ובראשונה חופשי ברוחו ולא יירא איש, שכן אחרת ידמה לגרועים שבשופטים
המקבלים שוחד. בספרו הוא חייב להיות חסר מולדת ושליט.
התיאוריה ההסטוריוגראפית של הזמן העתיק קבעה גם עקרונות לצבירת החומר לצורכי החיבור ההסטורי. היא דחתה את הקליטה המקורית בלבד של החומר והעלתה גם על נס את החקירה השיטתית והקפדנית. איך היות ודרך הראייה העצמית היא בכל זאת מוגבלת מבחינת האפשרויות שכן המאורעות מתרחשים במקומות שונים. לא נשארת לנו ברירה כי אם לקבל ידיעות מאנשים
רבים אך לתת אמון רק בראויים לו ולשקול נכונה את החומר המתקבל.
יוספוס מכריז על עצמו כמוסמך לכתוב את תולדות המלחמה בתור אדם אשר היה נוכח בזמן
המאורעות ואין הוא שוכח להזכיר את המאמצים שיש להשקיע בהכנת הנדבכים להסטוריה, נושא שבו צריך לאסוף את החומר בעמל רב. כן מציין הוא שמי שרוצה למסור דברי אמת לאחרים חייב בעצמו להכיר אותם קודם בדייקנות בין שהמחבר עצמו קרוב היה למאורעות ובין אם למד
עליהם מאחרים. הוא יוספוס נהג כן בשני חיבוריו הגדולים.
מלחמת היהודים
חשובה היא גם הצורה שבה מוצג החומר. לאמת העובדתית צריך היה להוסיף גם את יופי הסגנון. יוספוס הצליח לכתוב את "מלחמת היהודים" כספר גדול מבחינה ספרותית ואמנותית. אולי ספר הפרוזה המזהיר ביותר של הספרות היהודית-הלניסטית ויצירה גדולה ללא ספק גם לפי המימדים
היוונים-רומיים של אותם דורות.
הספר מלא פאתוס טראגי ההולם את הנושא והרצאתו שוטפת ונקראת בקלות. אך פחות מזה הצליח הוא במה שמהווה את התכונה העיקרית של הכתיבה ההסטורית: הגדת האמת וההארה
האובייקטיבית.
עצם היתרונות שהיו ליוספוס בהשגת החומר הפכו למגרעות קשות שבא להציעו לפני קוראיו. האובייקטיביות וחירות ההתבטאות שבספר לקו מלכתחילה על ידי העובדה שהוא נתחבר בזיקה
ישירה לבית הקיסר.
עצם שמו של הספר, "מלחמת היהודים," מעיד על נקודת ההשקפה הרומית של המחבר. עברו של ההסטוריון סיבך אותו ביחסיו עם שני הצדדים כאחד. מלחמתו ברומאים בראש מורדי הגליל הטילה צל כבד על יחסיו המאוחרים יותר עם הרומאים למרות כל מה שנעשה מצידו לאחר
שחרורו מהשבי ואילו היהודים התקשו לסלוח לו על פעולותיו לטובת האויב הרומי.
חוסר דייקנותו והעלמת אמת מצידו של יוספוס בעניינים הנוגעים לעברו כמצביא הגליל מוכחים
בזמן
שנכתבה
שלו
האוטוביוגראפיה
לבין
היהודים"
"מלחמת
בין
שנתגלו
מהסתירות
היטב
מאוחר יותר. ההתחשבות ההכרחית בבית הקיסר עולה לא רק מהדגש המופרז המושם על גבורתו האישית של טיטוס כי אם גם מטשטושם של מעשים שלא כיבדו את המצביא הרומי. דוגמא בולטת לכך קשורה בשריפת המקדש; יוספוס מתאר שריפה זו, בניגוד לאמת, כמאורע שנתרחש
בעל כורחו של טיטוס.
האובייקטיביות של ההסטוריון הועמדה במבחן קשה במיוחד כאשר בא לדון בלוחמי החירות היהודים. בדרך כלל נקט כלפיהם עמדה שלילית אך מצד שני, הקווים הגדולים של המלחמה לא טושטשו: גדולת נפשם של לוחמי החירות מופיעה בכל תפארתה בתיאור מותר של אלעזר בן יאיר
ואנשיו במצדה.