המרחב )החברתי( הוא מוצר )חברתי"( אנרי לפבר. חוקר של העירוניות
הון, קפיטליזם בעל ההון משקיע הון כדי לקבל בסוף התהליך תשואה. רוב החומר הגלם שמתחיל
את התהליך המחזורי מגיע מחוב. כל העסקים, כולם, פועלים על אשראי. אשראי כלומר חוב. קרנות גידור, עסקים מנפיקים מניות בבורסה- מוכרים אחוזים בבורסה כדי להגדיל את מעגל
הייצור.
הכסף עליו מושתת הכול נקרא בעגה המרקסיטסטית הון פיקטיבי. הבנק מלווה כסף שלא רואים, עליו בונים דברים, כשאפשר מחזירים את החוב. הציפיה שבסופו של דבר הכסף יחזור
למשקיעים. כשהמגזר הפיננסי גדל לממדים מפלצתיים, הכול תלוי בזה נצמח ונגדל, אם אין מי שיקנה את
הסחורה בסופו של דבר הדברים יפלו. שוק של כסף שלא תוכנן כהלכה הכול יקרוס וייווצר משבר.
הצבר ייתר- יותר מדיי כסף שאין איפה להשקיע או יותר מדי סחורות שלא קונים או יותר מדיי
פועלים שאין איפה להעסיק- כל אלה לבד או חוד יגרמו למשבר.
דיוייד הארווי- ג"ג חשוב בתחום המרכסיסטי, הוגה חשוב של המרקסיזם. בנה את התאוריות
הכי חשובות היום, מסבירות הכלכלה הפוליטית עובדת.
יש את השפל הגדול, אחרי מלחמת העולם השנייה חוזרים הרבה חיילים מהחזית. הרבה ציפיות ורעיונות על מדינת רווחה מצפים לאיכות חיים. מקימים ארגונים פועלים מאד חזקים במקומות שונים בעולם. כל המדינות הם על הספקטרום הסוציאליסטי באותה תקופה. או קומוניסטיות או
מייצרות כלכלה )קיינסיזם.( עדיין אין קפיטליזם.
איגודי פועלים, מיסוי פרוגרסיבי, המדינה נכנסת חזק לפרוייקטים של תשתיות ודיור ציבורי.
עידוד וניהול של הפרבור. עיור של ההון. המדינה יוצאת ברובד האידיאולוגי- משווקים את החלום האמריקאי, כל אחד עם הקוטג' והאוטו
שלו. הופך להיות תפיסת עולם. שוק הנד"לן והבינוי , המדינה מקימה חברות שמסבסדות
משכנתאות. המדינה רוצה שכולם יוכלו לבנות בתים. יוצרת חברות שמגבות כלכלית את הבנקים, את המשכנתאות הכושלות הם מתחייבים לשלם. הממשלה מנהלת ומגבה את אותן
חברות. יעדים במאבק המעמדי- שהפועלים מרוכזים בעיר, במשכנות העוני העירוניות, הרבה צפיפות ונגישות אחד לשני, תקמות תנועות חברתיות שדורשות דרישות פוליטיות לשיפור התנאים. שכל אחד גר בריחוק אין ביחד, כשלמישהו יש נכס הוא הופך להיות חלק מהמעמד הקפיטליסטי. עד
עכשיו לא היה לו מה להפסיד, כשיש לו בית הוא מפחד עליו ומפחד להפסיד את שווי הנכס.
בעשורים הראשונים בהם נפתח שוק המשכנתאות, נוצר מעמד ביינים גדול. באותה תקופה זה די מובן מאליו שזה שוק ללבנים וגברים בלבד, מיעוטים אחרים לא כל כך עניינו את קברניטי המשק האמריקאי. לא סמכו עליהם שיחזירו את ההלוואה, כממשלה לא רוצים לגבות משכנתאות מפוקפקות. כחוק מכריחים את הבנקים שנותנים משכנאתות למפות גאוגרפית את המקומות
שבהם יש סיכון. מה שבוודאות יוחזר עולה פחות כי אין סיכון, אבל באזורים שמוגדרים D ,C או לא נותנים משכנתאות או המדינה מכריחה לרשום ריביות גבוהה כדי שהיא תפצה על אלה שלא יחזירו. כשהעניים רוצים למשכן את הבית- העניים משלמים יותר כסף. הפרקטיקה הזו נקראת "קיווקו אדום-" שכונה עם קו אדום היא שכונה בדירוג גבוה של סיכון. זוהי התחלה של
"גטאות," מעמד הביניים הלבן נוהר לפרברים, השחורים נתקעים באותן שכונות עירוניות ונותרת
בהם רק האוכ' החלשה. כלומר רק השחורים החלשים.
כל נושא האורבניזציה מדברת על הטמעה של הון במרחב. כעידוד צמיחה של הכלכלה, מתפתח
מגזר עצום של בינוי של בתים, מכלול הרכב הפרטי, ייצור כבישים. עליית מחירים ככל שיש יותר ביקוש. אם מדברים על חוב, האם יש נקודת מיצוי? האם יש נקודה
שבה הון כבר לא יחזור אלינו? ההשקעה בבינוי תהיה מוגזמת?
העיור הופך להיות יציאה ממשבר, אבל מחולל בועות נדל"ן בצורה מחזורית שמובילות למשבר.
עוד אסקפט בפרוייקט הפרבור האמיקראי )בעיקר-( בדלנות פרברית, דחיפה של חברה אזרחית. הרבה סביב הנושא הגזעי, לא רוצים לגור ליד שחורים ומפחדים כלכלית שזה יוריד את ערך הנכס. לוס אנג'לס בתחילת המאה ה20 הייתה עיר תעשייתית, תהליך הפרבור מגיע והיא הופכת להיות מפוברבת, רצון לייצר סגרגציה על בסיס גזע. ספירת ההתנגדות במקרה הזה הוא התאגדות מרכזית של מעמד ביינים, מקדמות תכנון עירוני של פרברים חדשים, מבקשות לייצר רשויות מקומיות מובדלות- העיר מחלקת הטבות , ממסה יותר את העשירים ודואגת לכולם במיסים
הללו. בעלי הנכסים הלבנים רוצים להתנתק מזה , כדי שלא יצטרכו לדאוג לשחורים ולעניים.
בעלי הון דוחפים לפרבור וחברה אזרחית דוחפת להבדלה.