.1 בקצה הסקאלה: העצמי הכוזב ממקם את עצמו במקום העצמי האמיתי, המוחבא. נראה כשל בקשרים בין-אישיים,
שם מצופה לבטא אישיות שלמה, שכן העצמי הכוזב חסר חלקים מהותיים.
.נ עצמי כוזב פחות קיצוני: מגן על העצמי האמיתי, משמר את האני למרות תנאי סביבה חיצוניים אב-נורמאליים.
קיימת מודעות לעצמי האמיתי, ועצמי הכוזב מאפשר לו 'לנהל חיים סודיים.' זה שואב כוחות נפשיים.
.3 צורה שמכוונת לבריאות: העצמי הכוזב מכוון על מנת למצוא תנאים בהם יוכל העצמי האמיתי לבוא לידי מימוש. אם תנאים כאלה לא יימצאו, העצמי הכוזב ייצור הגנות כנגד ניצול העצמי האמיתי, או, במצבים קיצוניים, יארגן
התאבדות – הרס העצמי כולו על מנת למנוע השמדה של העצמי האמיתי.
.4 ארגון כמעט בריא: עצמי כוזב נבנה על הזדהות )למשל, עם הסביבה ועם דמויות מרכזיות בה,( שמארגנת אותו. .5 ארגון בריא: העצמי הכוזב מיוצג כארגון של יכולות חברתיות אדפטיביות, שמאפשרות לאדם השגת רווח מהימצאות
בחברה, אותו לא ניתן להשיג באמצעות העצמי האמיתי בלבד.
עצמי כוזב ויכולת אינטלקטואלית: אצל אנשים בעלי פוטנציאל אינטלקטואלי, העצמי הכוזב יכול להכפיף תחתיו את היכולות השכליות, ולייצר עיסוק אינטלקטואלי, שיש בו פערים בין החוויה השכלית לבין החוויה הנפשית-פיזית, ותחושת
זיוף.
הפרעות וכשלים במרחב המעברי – הכרעת הפרדוקס
כאמור, וויניקוט ראה בבריאות נפשית את היכולת לשאת קונפליקטים ופרדוקסים. על כן, הכרעת הפרדוקס שבמרחב
המעברי מהווה מצב פתולוגי. ניתן "לפתור" את הפרדוקס על ידי בחירה בכל אחד משני קצותיו:
- קריסה לקוטב הפנטאזיה: הפנטאזיה מגינה מפני המציאות המאיימת. קריסה לתוך מציאות סובייקטיבית בלבד
מובילה לשיגעון וניתוק מהעולם החיצוני.
- קריסה לקוטב המציאות: המציאות היא הגנה מפני הפנטאזיה, מפני פחד שהמשאלות והדחפים יתממשו. לרוב, המקור הוא שלילה של ההורים את המרחב המעברי. התינוק חווה ריקנות ומוות פנימי, מאבד את המחוות הספונטאניות, את התחושה שיש לו מה להציע לעולם, ושלעולם יש משהו להציע לו, את היצירה, הדמיון, החיפוש
עצמי.
הטיפול הוויניקוטיאני
הסיטואציה הטיפולית: הטיפול הוא איכות של חוויה. יצירת מרחב אינטר-סובייקטיבי, "משחק" משותף, מרחב מעברי.
העברה היא חלק מהמרחב המעברי.
המטרה: לאפשר למטופל למצוא את החוויה הפנימית שלו, את תחושת החיות, התחושה שהחיים שווים את זה.
מירורינג, ולא פרשנות: במקום פירושים )שמהווים הכנסה של מציאות חיצונית, קטיעה של המרחב המשחקי,( וויניקוט משיב למטופל את מה שהוא מביא. מאפשר לו להדהד את מה שהוא מביא וחווה. זה לא משהו שמגיע מבחוץ פנימה, אלא
ראי. על המטפל לעזור למטופל למצוא את החוויה הפנימית שלו. הוא מציע פירושים למטופל, והוא יכול לקבל אותם.
רגרסיה לתלות: לעיתים יהיו רגעים בטיפול בהם יתרחש משהו מהחוויה הזו של ,Going-on-being של חוויה לא מאורגנת, בלי הסברים קוהרנטיים. ויניקוט מנסה לאפשר משהו מתוך איכות של חוויה ראשונית, של שטף החוויה, של תלות, של סיפוק הצורך לפני שהוא הופך לבלתי נסבל. המטפל מנסה לתת מענה לאזורים המוקדמים האלה, ולאפשר למטופל הזדמנות
להחלים – במובן של חוויה סובייקטיבית, ולא של סימפטומים.
טיפול בעצמי כוזב: בהתחלה, התקשורת היא מול העצמי הכוזב. כאשר העצמי האמיתי מתחיל להתגלות מתרחשת הרגרסיה.
גם המטפל יהיה 'טוב דיו,' יכול לטעות.
טיפול במשחק: חשיבות לפעולת המשחק עצמה, מעבר לפירוש תכניו. עצם המשחק הוא שהות במרחב מעברי, והוא מאפשר יצירתיות ודמיון, ,Flow חוויה, התנתקות מהעולם החיצוני. וויניקוט הדגיש משחק לא מובנה (Play) על פני משחקים מובנים
עם חוקים .(Game) על ההורים לקבל את המשחק והפרדוקסים שבו. אם ילד לא משחק – זה בעייתי.
- משחק הסקוויגל: משחק ציורים, בו אחד מתחיל קו, השני ממשיך אותו, הראשון מקבל אותו בחזרה – עד שזה
נהפך לציור. מדגיש את האינטר-סובייקטיביות ואת השיתופיות.